New Stage - Go To Main Page


פעם הכרתי מישהי שידעה לעוף.
היא הייתה מדהימה, מתעופפת לה בין העננים וצמרות העצים, שורקת
שיר של ציפורים. אחד הדברים שהכי אהבתי היה להסתכל עליה כשהיא
עפה לה באושר.
רוב העולם לא ידע שהיא יכולה לעוף, בעיקר בגלל שהיא לא נראתה
ככה: לא היו לה כנפיים או נוצות והיא לא פיזרה על עצמה שום אבק
פיות, היא הייתה סתם ילדה יפה, רק שלא סתם - היא ידעה לעוף.
האמת היא שכולם הרגישו שיש בה משהו מיוחד, אני חושבת שהחיוך
התמידי שעל פניה הסגיר אותה. היא לא הייתה צריכה לצעוק ברחוב
שהיא מיוחדת ויודעת לעוף, אנשים פשוט הרגישו את זה - גם אם הם
לא ידעו.

פעם שאלתי אותה איך היא למדה לעוף, והיא חייכה חיוך מושלם
ותקעה בי מבט בוחן. "את באמת רוצה לדעת?"
"ברור" עניתי, סקרנית. והיה נדמה לי שהחיוך שלה הפך פתאום
לחיוך עצוב.
"בשביל שאני אוכל לעוף, מישהי שמאוד אהבתי הייתה צריכה להקשר
לאדמה".
מבטה נדד ממני אל נקודה אי שם באופק, היא כבר לא דיברה אבל
ראיתי בעיניה משהו שלא ראיתי בהן אף פעם לפני כן: עצב....
וגעגועים.
ואז מבטה חזר אליי והיא שוב דיברה. דיברה בלי להפסיק, כאילו
כדי להוציא הכל. היא סיפרה לי שפעם הייתה אישה טובה. כל כך
טובה שלמרות שהיא ידעה לעוף היא לא הייתה עפה בגלל שחשבה שזה
לא הוגן כלפי אלה שלא יודעים. האישה הזאת אהבה אותה מאוד, כל
כך שהיא החילטה ללמד אותה לעוף.
כדי שזה ישאר סוד הן אמרו שהן לומדות משהו אחר: איזושהי שפה
זרה.
היא הפסיקה לדבר ופתאום ראיתי דמעות בעיניה. חיוכה הנפלא נעלם
בתוך הבכי. נבהלתי, אולי היא לא צריכה לספר לי, אסור לה להפסיק
לחייך!
אבל היא כאילו קראה את מחשבותי וחזרה לחייך מבין הדמעות, וחזרה
לדבר.

"יום אחד האישה הלכה לאיזשהו יער כדי להתאמן  בלעוף לכבוד
השיעור שלנו, היה לה מאוד חשוב להראות לי איך עפים בשלמות
כזאת, אז היא התאמנה הרבה"
היא נאנחה, בולעת את דמעותיה ובחיוך מר המשיכה.
"באותו יום היא לא הייתה לבד, מישהו עקב אחריה ליער שם היא
התאמנה. זה היה מישהו בלי נשמה, והוא קינא בה כשראה שהיא
מסוגלת לעוף. הוא ניסה לעוף גם כן, אבל בגלל שמזמן ויתר על
נשמתו לא היה לו סיכוי, אנשים בלי נשמה לא יכולים לעוף."
חיוכה שוב נעלם וידה התכווצה לאגרוף כאשר בראשה היא ראתה את
אותו איש ללא נשמה. ופתאום היא שמטה את ראשה והתחילה לבכות כמו
ילדה קטנה שזקוקה לעזרה. הכאב בעיניה היה רב כל כך שפחדתי
לשאול מה קרה. אבל היא הבינה את שאלתי שלא נאמרה.
"הוא לקח אותה ממני" היא לחשה.
"הוא קשר אותה לאדמה ומאז לא ראיתי אותה"
לחישתה התגברה לצעקה.
"הוא לקח אותה ממני!"
דמעותיה מילאו הכל ואני כמעט שהתחלתי לבכות יחד איתה. היא ראתה
את זה וחייכה אליי חיוך קטן של תודה.
"אל תבכי, אין טעם לבכות, היא לא הייתה רוצה שנבכה"
דמעה אחרונה זלגה במורד לחיה והיא ניגבה אותה בהחלטיות.
"היא רצתה שאני אדע לעוף. אני יודעת את זה למרות שהיא לא
הספיקה לומר לי. אז לימדתי את עצמי לעוף.
בהתחלה כל פעם שהצלחתי, הייתי שוב מתחילה לבכות. עכשיו כבר לא,
עכשיו אני שורקת את השיר שלה, וכל פעם שהציפורים עונות לי אני
יודעת שהיא איתי. את יודעת מה הן אומרות לי?"
עיני הופנו אליה בשאלה.
"הן אומרות שבשביל לעוף לא צריך כנפיים - צריך אהבה"





לזכרה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 9/6/01 7:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר אופק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה