רואה אותך דרך ערפל של מציאות,
אך אני עדיין יכול לשמוע את קולך לוחש לי במרחקים.
מרגיש את חום גופך לידי,
אך את כל כך רחוקה ממני שזה כואב!

אפילו כשהשמש עולה הערפל שלך נישאר,
ואת.. את כילדה אבודה משוטטת לבדך במעגלים
לא יודעת לאן את צריכה ללכת,
ואני יודע שאפילו שאני רואה אותך, את לא שם בכלל.

הערפל שלך אינו שם, אך אני עדיין רועד מקור,
ואינני רואה את הבורות שבאדמה, אף על פי שאיני צועד בכלל.
את שם בתוך ערפל של מציאות ואמת,
כל כך קרובה אך כל כך רחוקה!

זה כואב לי להביט בך, זה כואב כל כך לשמוע אותך
אפילו שאת אינך מדברת,
הערפל שלך מעוות את הכול וזה כל כך כואב.
נמאס לי לראות אותך כך!

אני לא רוצה לבכות, אך אני מרגיש אותן זולגות כבר.
הקול הרועד שלי אף על פי שאני אינני מדבר,
וברכיי הרועדות מקור ורגשות כל כך רבים,
אך אני יודע שלא משנה מה אני אנסה לא אוכל להגיע אלייך.

ואני לא רוצה עוד להביט בך דרך הערפל הזה שלך,
לא רוצה לראות אותך מבעד למחסומים של זמן וכאב,
אך רוצה להכיר בכך שאת לעולם לא תהיי כאן ולא משנה כיצד ארגיש.