הם התישבו, זה לצד זו והיא נשענה על כתפו. היא הרגישה טוב,
חמימות לב שכזו ופחדה מהרגע שההרגשה תפסק והם ייאלצו להתעסק
במגע פיזי שלא רצתה בו עדיין.
הוא נשק בראשה ואמר לה שהוא אוהב אותה. היא שתקה ותהתה מתי
ההגיון יחדור אליו, הרי הוא לא אוהב אותה.
במרפסת היה שליו, היא אהבה את המרפסת שלו, את הנוף, את הבתים
הישנים ואת גינת הילדים. היא אהבה להביט באותם שלושה ילדים
שהגיעו בקביעות ושחקו באותו משחק קבוע-  בכדור. הרוח קררה אותה
מעט והחיבוק שלו עטף אותה והשרה עליה נעם ונחמה.
לאחר שהשמש שקעה והחשיך הוא התרומם מכיסאו ואמר שייכנסו
פנימה.
היא נאנחה אנחה קטנה ונכנסה אחריו. הוא שאל מה היא מעונינת
לעשות, היא רצתה שימשיך לחבק אותה אבל לא אמרה לו דבר. הוא
חייך לעברה ושאל אם הכל בסדר.
והיא שקרה וענתה שכן. הם התיישבו על הספה ודפדפו בערוצי
הטלויזה וכשהבינו שאין סיכוי למצוא משהו ששניהם יאהבו הם
השאירו את הטלוויזיה דלוקה על ערוץ הספורט
והוא החל לנשקה. היא רצתה שיפסיק. הוא המשיך ואמרה לעצמה שעוד
כמה דק' תאמר לו שהיא לא חשה בטוב ושהיא חושבת שכדאי שתלך, היא
תארה לעצמה את תגובתו, את פניו, הוא יביט בה, מאוכזב, מתוסכל,
לא יבין מה קרה, מה לא בסדר, הוא ישאל את עצמו אם הוא עשה משהו
ואולי זו רק היא והתסבוכים שלה. הוא המשיך והיא לפתע הרחיקה
אותו ממנה ואמרה לו שיש לה כאב ראש, הוא התרחק, ישב והביט בה
מבט ממושך, היא לא העזה להביט בעניו, היא הביטה  על הרצפה
וראתה את העיתון זרוק לו. "אולי תלכי לרופא.., את כל הזמן
מתלוננת על זה.." הוא אמר והיא ניסתה להבין אם הטון שלו הוא
ציני או אמיתי ולא יכלה להחליט.
"אני אלך" היא ענתה וקמה. "להקפיץ אותך הביתה?" שאל בעדינות
והיא שמעה את טונו המאוכזב וכמעט שבכתה. ,היא ענתה שהיא תסתדר
לבד. היא עמדה עמידה ממושכת מול הדלת כדי לראות האם יפתח אותה
וינסה לתפוס אותה. הוא לא עשה זאת. היא פתחה את הדלת, הביטה
מבט חטוף אחורנית וראתה אותו יושב על הכסא ומרכין את ראשו.
היא סגרה הדלת. עמדה  עמידה ממושכת לידה, לאחר מכן התחילה
לפסוע ולרדת במדרגות. כשכבר התרחקה מהבניין הרגישה את הרוח
מקררת אותה. היא החלה לבכות.
היא הרגישה מבולבלת ולא ידעה מדוע היא מרגישה כך. מצד אחד היא
הרגישה טוב שהיה מישהו לידה, לתת לה כתף, היא ידעה שהיא יכולה
לסמוך עליו אבל מצד שני.., נסגרה בפניו, היא הרגישה עצורה,
מבולבלת ולא הבינה למה.
היא הביטה מעלה על השמיים, הם היו כהים והסבירות שיירד גשם
בקרוב לדעתה עודדה אותה. היא הלכה מהר במדרכה שהיתה ריקה .
היה חשוך והירח הסתתר בין העננים. חתולי הרחוב הסתתרו תחת
מכוניות ופחי אשפה מפני הקור העז.  גם היא רצתה להסתתר תחת
משהו, משהו שיגן עליה מעצמה, מהפחדים שלה, מהמחשבות, מהחלמות.
אבל היא לא מצאה אותו.
היא המשיכה ללכת וחשבה שממחר תפתח דף חדש. הכל יהיה אחרת חשבה
לעצמה.
אבל ידעה שזה לא יקרה ושאלו רק הפנטזיות הטיפשיות שלה שבין
לילה היא תשתנה ותהיה רזה יותר ויפה יותר ושנונה וחכמה יותר
והכי חשוב בטוחה בעצמה.
והיא השתוקקה לכל אלו אך לא ידעה איך להשיג אותם ואם אי פעם
תשיג וכשחשבה על כך הרגישה צמרמורת נוראית ודמעות שליוו אותה.
ובאותו רגע טיפות הגשם החלו לרדת ולהרטיב אותה ולשניה קטנה
הפחד שהציף אותה התחלף בשמחה כשהרגישה את טיפות הגשם מרטיבות
את לחייה יחד עם הדמעות שכיסו את פניה.

היא התעוררה ובהתה בחלון. היה אפרורי.
היא הביטה על השעון-  אחת עשרה וחצי. וחשבה אם כדאי להתקשר
אליו.
היא אמרה לעצמה שמאוחר יותר. ונזכרה בדף החדש שהבטיחה לעצמה
והיתה מלאת תקווה.
יום חדש הפתעות חדשות אמרה לעצמה. היא התרוממה מהמיטה והלכה
לשטוף את פניה. היא פתחה את הברז והמיים התפרצו בהמוניהם והיא
לא ידעה  מה הם מזכירים לה את הדמעות של אתמול או את טיפות
הגשם. היא הושיטה ידיים אל המיים והרטיבה את פנייה.
עכשיו היא כבר ישבה ואחזה בשפורפרת. הססה. היא הרגישה שהיא
לקראת הסוף. היא ידעה שעוד דחיפה קטנה וזה יהיה מוחלט. ולרגע
דמיינה את עצמה בלעדיו, ולא ידעה אם הקלה היא מדמיינת, עצב, או
שמא געגוע. לבסוף החליטה להתקשר וחייגה. הוא לא ענה. היא הניחה
את השפורפרת בצד והמשיכה לשבת על הכסא ולקרוא עיתון. אבל לא
באמת קראה. רק עשתה את עצמה. היא רצתה להתעסק במשהו, משהו אחר
ולא בה ובו,בקשר שלהם ובבעיות שלה. אלא בעיתון, בבעיות במזה"ת
או באמהות החד הוריות, אבל לא בה.
אבל לא היתה מסגולת להרפות. היה נדמה שמאז שהכירה אותו במקום
להיות מאושרת הרגישה חוסר מנוחה, כמו אדם שמנסה להשיג משהו ולא
יודע מה.
צלצול.  היא שמעה את קולו והם פטפטו שיחת חולין.
היא ידעה שירצה להפגש והיא לא ידעה מה לומר לו כדי להתחמק.
לבסוף הסכימה.
הם נתקו והיא נזכרה בעיניו הכחולות וחשבה שהוא יפה. ואז, כדי
להרגיש טוב יותר מנתה את התכונות שאהבה בו. וככל שהיו לה יותר
תכונות היא היתה עצובה יותר.
היא הרגישה כבולה. ושנאה את עצמה על שחשה כך וכל הזמן ניסתה
להבין מדוע ולא הצליחה. הוא אהב אותה, חשבה לעצמה ותהתה איך
הוא יודע זאת ואם הוא באמת אוהב אותה ולעיתים כמו עכשיו כאשר
ישבה על הכורסא מקש והביטה בשמיים האפורים ובעננים שכיסו אותם
התקשתה להאמין לו. וחשבה אם היא אוהבת אותו ולא ידעה. כל
התכונות הנפלאות שמנתה לא עזרו לה להחליט. היא אוהבת את
התכונות שלו אבל האם היא אוהבת אותו. שאלה את עצמה.  
היא החליטה שעליה להתלבש ועמדה מול הארון ובחרה ג'ינס וחולצה
סגולה שהיה בה מחשוף כי קיוותה שבו יסתפק ולא ירצה לראות
איברים נוספים.  היא התפשטה והביטה על גופה במראה. בחנה כל
איבר, כל פגם, כל קילוגרם לא רצוי והרגישה רע. מבויישת.
היא לבשה במהרה את הבגדים כאילו אם תלבש אותם ימחקו את מה שלא
רצתה לראות.
שוב התיישבה על הכורסא ושוב הביטה בחלון ועכשיו כבר הבחינה
בטיפות הגשם שירדו והרטיבו את חלונה והם השרו עליה נעם והיא
חשבה לעצמה שסוף סוף יש לה סיבה אמיתית לחייך והיא חייכה.

הוא דפק שלוש פעמים על הדלת עד ששמעה את הדפיקה. היא
התעוררה מההרהורים שלה ופתחה אותה. היא הרימה את ראשה והביטה
בו. הוא חייך והיא חייכה חזרה. היא סימנה לו להכנס והוא נכנס.
היא סגרה את הדלת.
הוא התיישב על הספה והיא לידו, הוא נישק אותה.
"אתה רוצה לשתות?" שאלה והוא סימן בראשו לשלילה.
הוא הביט בה מבט חודר, היא הביטה בעיניו הכחולות והבחינה
שהאישונים שלו גדולים ומכסים כמעט את כל העין.
"מה?" שאלה כשהמבט התחיל להטריד אותה.
"כלום, אני אוהב להסתכל עלייך" אמר וחייך אליה.
היא חייכה. "אז תפסיק" אמרה והסיטה את מבטה מהעניים שלו.
"אבל את יפה, אני אוהב אותך.."
"טוב, דיי.." אמרה והלכה לעבר החלון והביטה בשלוליות שהגשם
הותיר אחריו.
"למה דיי...?" שאל.
"ככה" ענתה.
הוא שתק. והיא ידעה שהוא לא מבין אותה ושלעולם לא יצליח. היא
הרגישה  שהיא  רוצה לומר לו משהו שיסביר אבל לא ידעה מה. הביטה
אחורה וראתה אותו יושב ומביט על ספריית הספרים שעמדה מולו,
בוחן את הספרים, מהורהר.
היא הסתובבה לחלון והמשיכה לבהות. השקט צמרר אותה, כאויב
שמאיים, היא רצתה לומר משהו, הוא היה עצוב. היא הרגישה.
היא התקרבה ועמדה מולו. הוא הביט בה ומבטיהם חדרו זה לזו. היא
הרגישה חום.
היא אחזה את ראשו וליטפה את שערו. תגידי את זה אמרה לעצמה,
תגידי. אך המילים סרבו לצאת מפיה. היא נלחמה בהן, בכל מילה,
אחת אחת, תגידי. היא הרגישה כלוחם בקרב שמתגונן מפני יריבו.
תגידי!, היא כבר צעקה מבפנים. "אני אוהבת ..אותך" אמרה
וחייכה.
הוא חייך גם ונשק לה. שוב. "גם אני" ענה.
היא ניסתה להבין אם שיקרה. היא הביטה שוב בעיניו שעכשיו כבר
הביטו מטה וריחמה עליו. הוא היה אובד עצות וגם היא.
הם עמדו על צוק והיא הרגישה שעוד פסיעה אחת הם יפלו. וככל
שעברו הימים היא ידעה שהם מתקרבים לקצה. ולפעמים חשבה שמוטב
שיגיעו אליו.
וכשחשבה כך התעצבה. כי פחדה ממה שיקרה אחר כך ופחדה שהיא לא
רוצה אותו איתה.
ולא ידעה אם  אותו היא לא רוצה, או  בחורים בכלל. היא הרגישה
שהיא רוצה להיות קצת לבד. ורצתה לדחוף אותם לשם, לקצה, עכשיו,
לומר לו: " זהו", אבל לא היתה מסוגלת.

לפעמים היה אומר לה, פתאום, שהם צריכים לדבר. ובכל פעם
שאמר את המשפט הזה פחדה כי ידעה מה יגיד. אך לעיתים היתה בה
תקווה שיגיד שזה נגמר.
הוא ניסה להבין למה היא מתנהגת ככה. "את לא אוהבת אותי?" היה
שואל והיא היתה עונה "כמובן שכן.." והוא היה אומר לה שהיא
מעולם לא אמרה  לו זאת  מיוזמתה והיא רצתה להגיד שבכל פעם
כשהיתה אומרת זאת  היא הרגישה שקרנית אבל במקום זה אמרה לו
שהוא צודק ושהיא מצטערת.  היא התחרטה על הפעם הראשונה שאמרה לו
את המשפט הזה, היא היתה לחוצה מידיי ולא רצתה לפגוע בו. הרי מה
אפשר לומר לבנאדם שאומר שהוא אוהב אותך?, לשתוק?. לפעמים חשבה
שמוטב שהיתה שותקת.
הוא היה מבקש ממנה שוב ושוב שתדבר איתו, שלא תסתגר  והיא חשבה
שזה הכי הרבה שהיא יכולה לומר כי לא ידעה מה ואיך . ובמקום זה
אמרה "בסדר".
והוא היה מבקש שתנשק אותו ושהיא אף פעם לא מנשקת אותו והיא
ענתה שהוא צודק והתנצלה שוב.
"אני רוצה שזה יהיה הדדי, זה קשה לי." היה אומר שוב ושוב והיא
השתוקקה לומר שהוא צודק אבל היא לעולם לא תהיה מסוגלת להשתנות
ואם כן אז היא אינה יודעת מתי וכדאי שייפרדו כי אין לזה עתיד
וקשה לה לראות אותו מתענה והיא מצטערת שהיא הגורם לכך, אבל
במקום זה אמרה לו שהיא מבטיחה להשתנות.
ואז הוא חייך את החיוך שאמר "אני מאמין לך" והיא ידעה שהוא
באמת מאמין והרגישה נורא ,הוא  ליטף את שערה ונשק לה. "אני
אוהב אותך" אמר והיא שקרה שוב וענתה "גם אני" וחייכה את החיוך
שאומר "הלואי שזה היה אמיתי".
 

היא לא השתנתה והימים עברו והגשם  המשיך לרדת ומפלס הכנרת
עלה קצת,  ככה היתה שומעת מידי פעם בחדשות כשהיתה מניחה קצת
למחשבות שהטרידו אותה.
והזמן עבר באיטיות כמו סרט גרוע שסופרים את הדקות לסיומו כי
ידעה שזה השבוע האחרון שהיא תשמע את קולו או תראה אותו כי ידעה
שהגיע הזמן וניסתה למצוא את המילים  אבל הן לא הצליחו לצאת
וימים היתה מתאמנת על נאומים ארוכים שמנסים להסביר והיא לא
הצליחה. היא ניסתה לצלם את פניו ,את חיוכו, את ידיו,את
נשיקותיהם ואת הריח שלו כי ידעה שלמרות הכל תתגעגע. ואז, אותו
יום ארור, הוא התקשר ואמר שאם היא לא תדבר איתו אין להם סיכוי.
ה יא החלה לבכות בשקט כי לא רצתה שיידע אבל הוא ידע ואמר
שהדמעות לא יעזרו ושנאה אותו על כך וחשבה שאין לו זכות לגזול
ממנה את דמעותיה ואז שאל את השאלה המכרעת: "אז זהו?" והיא שמעה
את הגשם יורד
מהטלפון כי הלך ברחוב, ודמיינה אותו עם המעיל, עומד באמצע
ז'בוטינסקי  מחכה לתשובה הגורלית, כולו רטוב ודפיקות הלב שלו
מהירות ועצבניות והיא רצתה לומר "זהו" אך במקום זה אמרה "לא..,
אני לא יודעת" וגמגמה והדמעות כיסו את פניה.
"יש לך היסוסים??" הוא שאל בעצבנות והיא ענתה שהיא לא יודעת
וליבה החל לפעום במהרה והיא הניחה לדמעות לזלוג ולהרטיב אותה
,היא שמעה את קולו ורצתה להחזיר את הגלגל אחרונית ולשנות הכל
וידעה שמאוחר מידיי ואז שאל שוב: "אז זהו?" והיא נשמה עמוק
ואמרה שנראה לה שכדאי כי נמאס לה לפגוע בו והוא שתק והיא שתקה
והגשם שהרטיב את הרחוב נשמע וכמה מכוניות שנסעו ואחרי שתיקה
ממושכת שנמשכה כמו נצח אמר: "אני מקווה שיהיו לך חיים טובים"
והיא שתקה כי הדמעות הפריעו לה לדבר והיא תעבה את המשפט הזה,
המשפט הארור והיא רחמה עליו והתחננה  בליבה
שיסלח לה שפגעה בו כל כך אך שתקה והוא ניתק. השפורפת היתה
עדיין מונחת על אוזנה ולפתע הבינה שזו השיחה האחרונה . היא
נשמה עמוק וניסתה לעקל . היה חשוך.
היא נכנסה למיטה וכאשר ניגבה את דמעותיה בשרוול הריחה את הריח
שנותר לה ממנו, בפעם האחרונה באמת.