כשהשקט ממלא את החלל הריק בפנים,
איפה שפעם היתה שמחת חיים,
ותחושה קשה של אכזבה עצמית פורצת החוצה,
דרך הלב, גורמת לו להחסיר פעימה שלא מרצון,
ודרך העיניים, זולגת החוצה בשטפון של דמעות,
אני כבר לא משתדל לשמור הכל בפנים,
עכשיו אני לבד, עכשיו מותר לבכות,
עכשיו אני יכול להראות כמה אני מצטער,
כמה את חסרה לי, ואפילו אם אני לא יודע איך,
אני יודע שהייתי צריך, למרות מה שכולם אמרו,
וטוב שעשיתי מה שחשבתי לנכון,
ולא מה שהרוחות לחשו לי,
וטוב לי עכשיו, באמת שיותר טוב לי עכשיו,
אני מאושר כמו שלא הייתי המון זמן,
אבל כשתחושת האכזבה מכה בי פעם נוספת,
אני מהרהר, למה זה חייב להיות ככה,
לא מגיע איזה שלב בחיים שהכל פשוט מסתדר מאליו?
אבל התשובה אינה מגיעה, מבוששת לבוא,
ובמקומה מגיע גל נוסף של אכזבה ממררת בבכי,
וכשאמרת לי שאת מאוכזבת,
הכל מסביב נעלם, משאיר אחריו לא יותר
משובל נעלם של ריקנות מתהווה,
ומשאיר אותי בתוך סיוט לא נגמר
של בדידות אכזרית, שיגיע לסיומו
רק ברגע שתעני לי, שתגידי לי למה התכוונת,
והזמן מתנדף באוויר, או שלא באוויר,
כבר לא ממש איכפת לי,
אז הפסקתי לעקוב, ואת לא עונה,
והנה עוד פרץ דמעות מזדחל לו באיטיות מכאיבה,
מגיע אל נקודת השבירה, כשאני חושב על מה שאמרת,
אמרת שאת לא כועסת, שאת מאוכזבת,
אני לא יודע מה עדיף, שתכעסי עלי,
או שאני ארגיש שאכזבתי אותך,
או אולי שאני לא אדע מה מהשניים
כי את לא עונה לי,
ואני עדיין מחכה... |