פגשתי אותה חודשיים אחרי.
ערב קודם, היא התקשרה אליי ואמרה: "תדבר איתי, רק תדבר, על
משהו, על כל דבר". ניסיתי למצוא מילים והתחלתי לספר לה כל מיני
דברים מצחיקים שקרו עם החבר'ה לאחרונה. היא שמה לב למבוכה שלי
ואמרה: "תראה, אולי לא כ"כ טוב שנדבר ככה בטלפון? ניפגש מחר?
לא שאני מציבה לך אולטימטום או משהו כזה..." וציחקקה את הצחוק
המריר שלה, המוכר.

אז נפגשנו, חודשיים אחרי.
היא הייתה שבורה. פשוט שבורה. לגמרי. מבחוץ היא נראתה מוזנחת,
השער שלה התנופף לכל עבר, קווצות שער דקיקות מתפזרות לכל מקום.
העיניים שלה כאילו השחירו עוד יותר, ושקעו עמוק בתוך פניה.
מבפנים, היא הייתה כמו עץ שתולעים חדרו לתוכו ואכלו בו. הכל
נרקב, הכל נעלם, הכל נאכל. לא נשאר ממנה כלום.

היא התחילה לספר לי כל מה שעבר עליה. יושבת, כולה מכווצת כמו
ביום חורפי במיוחד, ומבטה קר ומכוון קדימה, לעבר משהו לא נראה.
זגוגי. מדברת כמו המכונה הזאת, ששחקני טניס משתמשים בה בשביל
להתאמן ב"לענות" על כדורים. אחד אחד, היא יורה את הכדורים שלה.
שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, כל מה שעבר עליה. עינוי אחרי
עינוי, חרטה אחר חרטה, כל מה שאני גרמתי לו שיקרה.


שתיקה. היא סיימה לדבר לפני כמה דקות, ומאז - רק שתיקה. היא
עדיין יושבת ככה, עם אותו מבט חד בעיניים, ונראה כאילו כל שניה
היא הולכת שוב להפעיל את המכונה הזאת בתוכה, והפעם - הכדורים
יהיו מכוונים אליי.
אני פונה אליה. מניח יד מנחמת על ידה הקפואה. היא מפנה את מבטה
במהירות למטה, מסתכלת על היד שלי שמכסה את שלה. העיניים שלה
מתכווצות בהבעה של כאב שאני כל כך מכיר, שכל כך הכרתי...
"אלוהים לא, אלוהים תעשה שלא..." אני חושב בראש. אלוהים תעשה
שלא, תעשה שהטיפה שהרגע נחלצה מתוך העין שלה לא תזלוג על הלחי
שלה בכזאת עדינות, תעשה שהיא לא תתעלם מזה ותשאיר את המבט הקר
והמאוכזב הזה, מאוכזב מהעולם, מאוכזב ממני, מאוכזב מעצמה,
אלוהים תעשה שפעם אחת, פעם אחת, אחרי סבל של חיים שלמים, פעם
אחת משהו ינפץ את המבט הזגוגי שלה, יראה לה כמה היא נפלאה, כמה
היא מוקפת בטוב ובאור, כמה אהבה סביבה.
היא לא רואה.
היא קמה באיטיות מהספסל. אני מחזיר את היד אליי. היא מתחילה
ללכת, לצעוד לאט לאט ברחוב שכל כך מאיים עליה.

היא כבר רחוקה ממני. ואני יודע, שוב אכזבתי אותה. כי שוב, פעם
נוספת, לא הצלחתי לתת לה חיבוק.
פשוט חיבוק.


ט"ז בחשון התשס"ד, 11.11.03