"בא לי לקחת את הדף הזה ולתקוע לך אותו ישר לתוך המוח , כן
לדחוף אותו בכוח דרך גלגל העין ולמחוק את כל המחשבות המלוכלכות
שלך אתו, בא לי, בא לי לתקוע לך סטירה שתעורר את הראש הסתום
שלך ושתביני שפה זה לא בית זונות, את לא זונה, אימא שלך לא
שרמוטה ואת לא יכולה להביא כל לילה גבר אחר ואז לצרוח בקולי
קולות שגם השכנים שומעים כאשר הוא מזיין לך את הצורה."

היא התרוממה מהכיסא שליד שולחן הכתיבה , עיניה אדומות מבכי
וראשה רועד באיטיות. היא הסתובבה לכיוון המראה הגדולה  שהייתה
בצד השני של החדר , העט שהיא רק הפסיקה לרשום בו נפל על הרצפה
בזמן שהיא הביטה בעצמה, בחורה בת 26 ,עדיין גרה בבית, גינגית
קצוצה רזה וקטנה, אולי מטר וחמישים וגם זה לא בטוח, חזה קטן
שעומד בלי חזיה ואף סולד, זה כל מה שהיא ראתה, זה כל מה שהביט
עליה מהצד השני של המראה, היא הסתובבה לכיוון השולחן וזרקה את
היומן שלה על המראה בעוצמה.
המראה שהייתה כבר רגילה להתקפי הזעם שלה השמיעה קול עמום
ונשארה על הקיר בזמן שהיא התמוטטה על המיטה הזוגית שלה, "אני
לא מצליחה לעשות כלום כמו שצריך, כלום אני לא מצליחה" המשיכה
לחשוב ולהכות את המיטה אם אחת הכריות שהיו לידה, לא עברו כמה
דקות והיא נרדמה שוב לבושה בבגדים על המיטה כאשר החדר הפוף
כולו, יודעת שמחר בבוקר היא תסדר אותו שוב.

היא התעוררה בחיוך מאולץ לאחר שהשעון צלצל כמו בכל בוקר,
התרוממה מהמיטה ויצאה לכיוון המקלחת, לשטוף את עצמה, להוריד
מעצמה חלק מהגועל ששייך לה, חלק ממה שהיא, היא שנאה את עצמה כל
יום יותר.
ההורים שלה לא ידעו החברים שלה לא ידעו המכרים אילו שאתם היא
הייתה בעבודה איש לא ידע כמה היא שונאת את עצמה, רק אחד ידע,
רק אחד שהיא העזה במשך שנים לגלות לו את כל האמת, את מה שהיא
חושבת על עצמה, היא קנתה אותו בגיל צעיר אולי 10 כאשר כבר
לכולן כבר היה אחד , בהתחלה היא לא הבינה למה כולן צריכות אחד
כזה, מה כבר יש לרשום בו, אבל אם השנים הוא הפך להיות המכר הכי
טוב שלה, הוא ידע את מי היא אוהבת ואת מי היא שונאת, הוא ידע
מה היא מתכננת לעשות כאשר תהיה גדולה, כאילו ש26 זה לא מספיק
גדולה, היא זמם אתה מזימות והיה מזכיר לה את כל מה שהיא שכחה,
והוא הכיר את נפשה כמו שאיש לא הכיר, מבחוץ היא הייתה החברה של
כולם, מחייכת מצחקקת מאושרת באדם, היא הייתה מהמתנדבים ומאילו
שהולכים אם כולם, היא הייתה הכל רק לא היא עצמה, המקום שבו היא
עצמה הייתה היה מפחיד מידי בשביל שמישהו ידע, המקום היה שחור
ומרושע, היא לא הכירה את המקום הזה כאשר היא הייתה קטנה אבל
ביום שבו הוא הופיע, ביום שבו הוא הראה את עצמו בפעם הראשונה
בתוך הדפים, הוא לחש לה ומצץ ממנה את עצמה, בהתחלה היא לא
האמינה שהיא זו שרשמה את שרשמה, וכאשר היו המילים מופיעות היא
הייתה מוחקת אותן עד שהוא נעלם ואז למחרת הוא היה חוזר, ומכה
בה שנית.

היא יצאה מהמקלחת רטובה , כלל לא מנגבת את עצמה עירומה. והלכה
לכיוון החדר שלה נהנית להרגיש את הרוח  מלטפת את הגוף הדקיק
שלה, היא נכנסה לחדר והתיישבה על המיטה מול המראה מביטה בעצמה,
היא כבר לא זכרה כמה פעמים בהתקף של זעם היא הייתה מורידה
לעצמה את השערות ועושה קרחת, כולם חשבו שזה רק בראש אבל אף אחד
חוץ ממנו לא ידע כי זה בכל הגוף, שערה אחת היא לא הייתה
משאירה, מורידה אותן בזעם פוצעת את עצמה במקומות שבהם לא
יבחינו.
השעיר על ראשה לא הפריע לה מאוד הערב בזמן שהיא ראתה אותו על
הרצפה, ממתין לה עוד מאתמול, היא לא ממש זכרה מה היא כתבה
הפעם, היא ידעה שזה מהגיהינום שלה כמו בכל פעם אבל היא לא
הצליחה להיזכר וזה הפחיד אותה, הכתיבה הפכה להיות חלק כה חשוב
בעולמה, חלק כה אמיתי ומפחיד, ובכל פעם היא הייתה נבהלת מחדש
מהמילים שהיו נרשמות שם, מהאמת הנוראית שעמדה מאחוריהן.

היא הרימה אותו והביטה בו מושכת ממנו את מה שנרשם רק כמה שעות
קודם, הדמעות שהתייבשו די מזמן שוב הופיעו בזמן שהיא הרימה את
העט מהרצפה מרגישה את הקור החודר לתוך רגליה הנוגעות בה ,
מרגישה את גופה מצטמרר מהעירום, והמילים שוב החלו יוצאות, הזעם
הכאב השנאה העצמית טפטפו החוצה במשך זמן רב עד שצלצול של טלפון
הפסיק את הכתיבה בפתאומיות, היא זרקה את מה שאחזה וזינקה
לכיוון המכשיר שצלצל בחדרה  "הלו" מהיר היא אמרה בזמן ששקט
רגעי היה בצד השני, היא כבר חשבה לעזוב את הטלפון כאשר קול
מהוסס נישמע בצד השני "שלום זה רמי" והשתתקות, היא נזכרה לפתע
כי היא הזמינה אותו אליה עוד לפני כמה ימים "כן" המשיכה בקול
עליז, "איפה אתה" חצי שואלת חצי מקווה, שוב שתיקה מהוססת ואז
"תאמת אני פה מחוץ לבית שלך , אני חושב" המשיך הקול הגברי.

היא זרקה את הטלפון מהיד ורצה עם היומן לכיוון כמניסת הבית,
היא הגיעה לדלת ותפסה את הידית ומשכה אותה, רק באותו הרגע היא
נזכרה ונעשתה אדומה לחלוטין כאשר הבחור מהצד השני עמד בפה פעור
מביט לכיוון שלה ומנסה, לא מצליח להוציא מילה, היא הביטה בו
ואז הורידה את עיניה והביטה בעצמה, "תיכנס" מהיר היא צווחה
וזינקה לכיוון החדר שלה מבחינה כי הוא עדיין עומד בפתח.

היא לבשה חלוק מהיר ויצאה מהחדר לכיוון הכניסה מקווה שהוא כבר
ניכנס והבחינה כי הדלת סגורה,  הוא ישב בסלון ודפדף ביומן שלה.
צרחה שלה קטעה אותו והוא העיף את היומן מהידיים שלו מביט בה
שוב בהלם שוב לא מצליח להוציא מילה מהפה.

היא זינקה לכיוון היומן שנפל שוב על הרצפה ואחזה בו בחוזקה
מצמידה אותו אליה, לאחר כמה שניות היא הבחינה כי היא לא נושמת
ואז נזכרה להביט גם בו, הוא ישב מכונס בתוך עצמו קצת בהלם
שותק.
היא לא ידעה מאיזה חלק ממה שקרה עד אותו הרגע הוא בהלם אבל היא
רצתה אותו עכשיו רחוק כמה שאפשר מהמקום שבו הוא יושב, היא רצתה
אותו למעשה בצד השני של העולם, יושב על ספינה שממשיכה להתרחק
ממנה ומהיומן שלה, היא רצתה אותו כל כך רחוק עד שהיא הביטה
בעיניים שלו ואז הכל נעלם, העיניים שלו היו לבנות לחלוטין, לא
ירוקות , לא שחורות או חומות , העיניים שלו היו הדבר הכי לבן
שהיא ראתה בחיים שלה.
היא התיישבה על אחת הספות מולו מהופנטת מהעיניים שלו שלא עזבו
אותה ואז הוא הוריד את המבט שלו מה שביטל את הכישוף שהן גרמו
לה, המהירות חלף אליה כל מה שקרה מהרגע שבו הטלפון צלצל ועד
אותו הרגע, היא זכרה שזו אמרוה הייתה להיות הפגישה העיוורת
שתוכננה לה על ידי לפחות שישה אנשים, זאת שהיא הסכימה לה רק
אחרי שעות של איומים, זאת שהייתה אמורה להיות מושלמת אם בחור
מושלם וחיים מושלמים אחר כך, הפגישה של הפגישות , אבל הוא קרא,
הוא ראה, הוא הביט בה עירומה מבחוץ ומבפנים, הוא ראה יותר מאשר
ראה אי פעם משהו ממכריה אותה ועכשיו הוא ישב מולה, האיש עם
העיניים הכי לבנות בעולם והביט עליה.

היא הרימה את ראשה שבמשך כמה רגעים הביט לכיוון הרצפה ודי
במכוון והביטה בו,העיניים שלו עדיין הביטו עליה אבל לא ממש
עליה אלא יותר לכיוון שהמחברת הגדולה שהיא החזיקה בידיה, הוא
עדיין שתק אבל ניראה היה שהוא רוצה לומר משהו בזמן שכל מה שהיא
רצתה זה שהוא ישתוק, קול פנימי שלה צרח לכיוונו "תשתוק, בבקשה
תשתוק על תאמר אף מילה, על תלחש על תרחם, על תתנצל , על תנשום
ובעיקר על תעשה כלום.
ואז היא התרוממה והחלה ללכת לכיוון הדלת מסמנת לו בגופה לבוא,
הוא המשיך לשתוק אולם התרומם לכיוונה והלך אחריה לכיוון דלת
הכניס, היא פתחה אותה  שותקת ממתינה שיבין ויצא והוא נעמד
אחריה שותק גם כן, היא הרגישה את החום שיוצא מהגוף שלו שעמד
צמוד אליה מאחוריה לא זז, ואז חשה ברוח כאשר שתי ידיו התרוממו
והתיישבו על כתף אחת ואז שניה, הוא המשיך לשתוק בזמן שמשך אותה
מהדלק נותן לדלת להסגר מאחור לוקח אותה לכיוון חדרה.
היא עשתה מה שידיו רצו, בקושי נושמת לא קולטת לא מבינה מה קרה
נכנסת מעבר לדלת של חדרה מתיישבת על המיטה עדיין אוחזת בחוזקה
ביומן צמוד ללבה.
הוא התיישב לידה ושלח את אחת הידיים לכיוון היומן, היא נרתעה
ומשכה אותו מחוץ להשיג ידיו הארוכות, הוא הגיע ליומן ומשך אותו
ברכות מתוך ידה, תוך כדי זה שעיניו הלבנות חודרות תוך עיניה.
היא שיחררה את היומן בחוסר רצון ונשכבה לאחור על המיטה בזמן
שהוא הניח את היומן על הרצפה הקרה, והושיט את ידו לנקות את
עיניה מהדמעות שהחלו לצאת משם.

היא שלכה יד מהססת לכיוון לחיו של הבחור וליטפה אותה כמו בטעות
בזמן שהוא ליטף את לחיה שלה ואז משכה אותו לכיוונה בחיבוק חזק
אם ידה השניה והחלה לבכות כמו שלא בכתה מעולם,  הוא המשיך לחבק
אותה במשך זמן רב עד שהפסיקה לבכות ונרדמה בזרועותיו.


כאשר התעוררה הופתעה למצוא את עצמה לבד על השולחן היה היומן
ובתוכו דף נייר, היא משכה את היומן לכיוון ידה ושלפה את הדף ,
הדף היה אחד הדפים מתוך היומן שעדיין לא נרשם עליו כלום , היא
הבחינה כי הדף הוא בדיוק הדף הבא לאחר זה שבו רשמה רק אתמול
בלילה, ועליו היה רשום מספר ספרות ומתחת "הגיהינום שלך עכשיו
שייך גם לי תתקשרי, אוהב רמי".

היא הפילה את הדף על הרצפה ונשכבה שוב על המיטה.