"יא חתיכת לא מועיל, מה אתה יושב לי בבית!" הוא צעק ובעט אותי
החוצה כשהסיגריה כמעט נופלת מזווית פיו מרוב זעם. הייתה לו
אגרסיביות של נהג משאית שיכור ופימות בגודל של מלונים בשלים...
הדימויים בראשי היו קצת חלשים עקב עישון מסיבי של חומר מאוד
מאוד חזק שהוא יבא. הייתה לו כל סיבה לכעוס כמובן - הרי נכשלתי
בתפקידי כבלש הפרטי ששכר כדי לעקוב אחרי בנו הצעיר...


הכל התחיל באותו ערב חמישי שבו הלכתי לפאב השכונתי, "הקריסה",
ורציתי רק לשבת ולשתות בירה. לפתע, ניגש אלי מבין הצללים, הוא
ולא אחר, דני פשע. קמתי מיד ואמרתי "הלו, דני, מה נשמע?"; הוא
ענה לי בקור הרוח הקלאסי שלו "סתום את הפה חתיכת קוקסינל! שב
ותשתה בשקט ותקשיב לי!". מה יכולתי לעשות? ישבתי. הוא התחיל,
כשהסיגריה המבצבצת מפיו נעה מעלה ומטה תוך כדי דיבורו (היה לו
פה עקום מאז התקרית העצובה עם שואב האבק): "אתה שומע, הילד
שלי, אני מתחיל לאבד תקווה. הוא לעולם לא יגדל למלא את הנעליים
שלי ולשלוט באימפריה, אני כבר לא יודע מה לעשות. אני צריך
שתעקוב אחריו ותדאג שהוא לא יעשה דברים.... נו אתה יודע....
סיסיים." הסתכלתי עליו במבט סתום משהו, ככל הנראה, כיוון שלפני
שידעתי מה קורה, הג'ינג'י עצבני הנ"ל הנחית עלי אגרוף גדול
ובשרני שהכריע אותי אל הרצפה. תוך כדי שקמתי הוא שאל "נו אז
אתה מקבל או לא?". שוב מצאתי את עצמי מחוסר ברירה ודי לא רוצה
לקבל עוד מכות, אז אמרתי "כן!"


יומיים אחרי, אני יושב בסובארו "תופת" הנאמנה שלי, ודוהר
בניוטרל אל עבר הגהנום, או לפחות ככה זה נראה מבין העיניים
המזוגגות מאלכוהול שלי... למען האמת, הייתה זו העיר התחתית של
ראש פינה, איזור המסוכנים, איפה שכל הערסים עם הקורקינטים תמיד
היו יושבים. חששתי לגורלי, אך דהרתי מהר מאוד והגעתי אל הכביש
המהיר במהירות של ל-פ-ח-ו-ת 50 קמ"ש. לאחר זמן קצר הגעתי אל
המקום בו ישב הג'ינג'י הזעיר עם חבריו הטרולים ועישן בריסטולים
בטעם לימון. הייתי חרישי ונחבא אל הצללים כתמיד, ובטעות דרסתי
שניים מהטרולים כשעברתי ביניהם. יצאתי מהאוטו בנונשלנטיות
ודרכתי על פיסת צואה שהטילה שם אחת מהעיזים שהערבים בסביבה
רועים. או אחד הערבים שהעיזים בסביבה רועות. בכל אופן, צואה
היא צואה, וקמתי אליהם בצעד תכליתי ודרשתי מהם להפסיק מיד את
המעשים ה... ניסיתי להיזכר בתיאור שדני נתן לי... סיסיים שלהם!
בתגובה לכך קיבלתי שאגות צחוק, צביטות פטמה אכזריות, ושאר
מעשים אלימים וכלל לא נחמדים, וברחתי משם בריצה. לאחר זמן מה
שישבתי בחוסר מעש כשהגעתי חזרה העירה, החלטתי ללכת לביתו של
דני. פתחה לי אשתו האוזבקיסטנית, סווטלנה, שהובילה אותי אל
מאורת הסמים, בה ישב דני כדרקון על אוצרו על ערימות של חומר
לבן שנתגלה לאפי המדקדק כקמח. הוא היה, הסתבר, במצב רוח טוב:
"שב, תשתה, תשאף קצת אבקה, זה מנקה את הדם!" שאפתי קצת
(והתעטשתי הרבה) כדי לרצות את מר פשע. לאחר ששלב הנימוסין תם,
דיווחתי לו על כשלוני הצורב. ואז התחיל הקטע של לפני הפלאשבק,
כמו שאתם מבינים... בכל אופן, ברחתי משם כשהוא רודף אחרי עם
הרוגטקה המשוכללת שלו (הידועה ברחבי העיר בתור "המשכנע"). כך
רצנו עד לפינת הרחוב, שם התחבאתי בתוך פח שקיויתי שהיה ריק
(הוא לא היה) וחיכיתי שהוא יעבור. שמעתי אותו נעצר ליד הפח
מתנשף, ולא עמדתי בפיתוי; קפצתי מהפח, ובדקתי את השמועה הידועה
- האם לדני פשע אכן יש איבר מין של ילד בן שנה ושלושה חודשים.
הורדתי את מכנסיו, וגיליתי דבר חמור בהרבה - הוא לבש חוטיני
תחרה סגול!
סיסי.