הדלת נטרקת מאחורי גבך והנעליים שלך עושות עקבות רטובות על
הריצפה, אם עדיין היית גרה עם אמא שלך היא הייתי מעירה לך
עכשיו אבל את לא.
את תולה את המפתחות בדרך למטבח ובאותו הזמן שאת שמה מנה מוכנה
במיקרו ביד אחת את לוחצת על כפתור המזכירה ביד השנייה. שתי
הודעות חדשות, קולה הנעים של אחותך הקטנה יוצא משם,ואת נזכרת
שכבר שבוע שלא דיברתן, "היי מורני וטל מה קורה? מורני תקשרי
אני מתגעגעת בטירוף מתי את באה אגב? טוב ביי"
את עוברת להודעה הבאה ושומעת את קול לא מוכר,
"שלום מורן מדבר דוקטור פישמן צרי איתי קשר דחוף בבקשה".
את תוהה מה אותו הרופא רוצה בזמן שאת אוכלת במהירות את המנה
שיש בה יותר טעם לווי מאוכל.
כאב הראש המעצבן חוזר ואת קמה לקחת אקמול, בזמן האחרון הכאב
הזה בא יותר מדי... כנראה את לא ישנה מספיק...
את שומעת את המפתח מסתובב במנעול הדלת וכעבור דקה את טל קורא
"מורני" בקול שמח, את גוררת עצמך לקראתו ומדביקה נשיקה רכה
לפיו, אתם מנהלים שיחה קצרה והולכים יד ביד למטבח כדי שהוא
יאכל, אם רק ידעת שיחזור עכשיו היית מחכה לו, חבל.
השעה כבר עשר ואת מדליקה את  הטלוויזיה, כוכב נולד בעונה שנייה
משודר עכשיו ואת צופה בתוכנית הנחמדה שעה קלה.
את קמה למחרת לעוד יום של שיגרה, טל מעיר אותך בנשיקה נעימה
ואת כרגיל ממהרת ,מאחרת ולחוצה, בדרך ללימודים את ניזכרת בשיחה
מהרופא ומחייגת אליו.
את מנתקת את השיחה חיוורת  ולא מאמינה.
את אובדת עצות ולא יודעת למי לפנות לעזרה... טל לא עונה לך וכך
גם כל המשפחה.
את מנסה לייצב את מחשבותייך המבולבלות, צעירה את, בשנה האחרונה
לתואר בפיסכולוגיה, עם חבר ודירה מסודרת את ממש מושלמת.
את מסובבת את ההגה ופונה חזרה לביתך, בתוך מספר דקות את כבר
שכובה על הספה בסלון, חיוורת ולא יודעת למי לספר על הזוועה.
את חולה.
הטלפון מצלצל מישהו מהעבודה בוודאי תוהה למה לא הגעת עדיין,
צלצול ועד אחד ועוד אחד... ברביעי את כבר ישנה.

יד גדולה מטלטלת את גופך ומוציאה אותך מהעולם שכל כך רצית
להישאר בו. "מה קרה נסיכה?נירדמת שוב?" טל חזר מהאוניברסיטה,
שפתייך יבשות ואת לא מסוגלת לענות. מה תגידי לו? ואיך בכלל
מספרים דבר כזה? את עוצמת עינייך שוב מתעלמת מאהובך התומה
וצוללת שוב לעולם החלומות.

לו רק הייתי יכולה להישאר כך.