אח אח אח...
אין מה לעשות, אני כבר רגיל.

אני לא זוכר במדויק מתי זה קרה או איך הבנתי שאני כזה, אבל
עכשיו זו כבר עובדה קיימת. אולי הכול התחיל ביום ההוא, שאבא
עבד במוסך על הסוסיתא הכתומה הישנה של מורחבי. אחד הימים היותר
מוזרים בחיים שלי, אם לא מצפות לי עוד הפתעות.
אני שהייתי אז קטן ורזה ואבא שלי, גבר גדול ושעיר יושבים ביום
חורפי וגשום במוסך של הבית שלנו ומתקנים סוסיתא כתומה. כמו
חתיכה מסרט. פליני עלאק.
יכול להיות שזה באמת חתיכה מסרט שראיתי פעם, כי האמת היא שאני
בקושי זוכר את זה. אבא שלי באמת היה גדול ושעיר ואני באמת
הייתי קטן, ובאמת הייתה איזו סוסיתא כתומה בימים שעוד הייתי.
קטן.

אני אומר "הייתי" בגלל שעכשיו אני "לא כל-כך".
אני לא מת. חס וחלילה. אני חי ועוד איך, אבל חי אחרת.
למשל, כשבן אדם רגיל קם בבוקר הדבר הראשון שהוא עושה, וזה לא
ניתן לוויכוח, הוא לפקוח את העיניים. כשאני קם בבוקר הדבר
הראשון שאני עושה הוא לזכור שאסור לי לשכוח שאסור לי לפקוח את
העיניים דבר ראשון על הבוקר. לפני שאני עושה את הצעד הגורלי
הזה, אני צריך לחשוב על איך שאני רוצה להראות באותו היום.
במידה ושכחתי את זה אני אסתובב כל היום בלי מראה. חבל לא?

יום אחד, ואני מנחש שזה יום כי באותה מידה שאני בעצם לא זוכר
אותה, זה היה יכול להיות גם לילה או אחרי הצהריים לדוגמא, קמתי
והתכוונתי כנראה לעשות דבר מה. הייתי בבית. את זה אני זוכר,
הלכתי למטבח וברגע שנכנסתי אמא שלי נתנה את הצרחה של החיים
שלה: "קדוש" (ככה קראו לאבא שלי). ואחרי שהיא צרחה לו לבוא היא
רצה לחדר וחזרה עם זוג משקפי הקריאה שלה, זוג משקפי הראיה
למרחק שלה ואפילו עם הזוג הספייר שלה. ככה אולי ארבעים פעם היא
החליפה בין המשקפיים ובהתה בי במבט של אימה עד שאבא שלי בא.

כשאבא שלי בא, ככה מספרים, הוא רץ קודם כל לאמא שלי כי הוא חשב
שקרה לה משהו, וכשהוא הביט אלי בחטף כדי לצוות עלי להתקשר
לאמבולנס מיד, הוא בעצם קלט על מה אמא שלי צרחה ולמה היא עכשיו
כורעת על רצפת המטבח מדממת באופן מטאפורי בתוך שלולית של
משקפיים.
אני הייתי סוודר ירוק, טרנינג אפור ונעלי בית.

אני לא בטוח שאני מצליח להסביר את עצמי כמו שצריך. אבל לתופעה
שלי לעזאזל, אני חושב שאין הסבר. מה שאמא שלי ראתה כשהיא
הסתכלה עלי במטבח היה הילד שלה, הקטן והחמוד, שפתאום הפך להיות
שקוף. תחשבו על זה. תעצמו רגע את העיניים ותתרכזו בתיאור של מה
שהלך שם:

אתם אמא ממוצא סורי שעלתה לארץ בגיל חמש עם אחותה הגדולה ואבא
שלהן. את אמא שלה, רחימה, היא בכלל לא הכירה בגלל שרחימה ברחה
מהבית אחרי שילדה לבעלה מוניס ארבעה ילדים בריאים וטובים ואת
אמא שלי. סבתא שלי רחימה עשתה את הדבר האסור ביותר. היא בגדה
בבעלה וברחה מהבית. סבא שלי השבור, היהודי המסתתר הסורי המסכן
איבד כמות נרחבת משיער ראשו עד שהחליט לקחת את שתי בנותיו
הקטנות והלא נשואות, ולעלות לארץ ישראל. שלושת בניו של סבא שלי
נשארו בסוריה עם המשפחות שלהם ומאז הם לא כל כך יכולים להיות
בקשר איתנו, למרות שהם מאוד רוצים. בארץ אמא הכירה את אבא שלי
בקיבוץ כמובן, והם התחתנו והביאו אותי לעולם. את משה רצון הקטן
והטוב. כן, זה השם שלי, משה - רצון אלפסי.
יום אחד אתם, שאתם האמא מהמוצא הסורי עכשיו, קמים בבוקר חורפי
גשום וכייפי, (כי אתם אוהבים חורף), והולכים להכין ארוחת בוקר
למשפחה האהובה שלכם. שתי ביצים מקושקשות, סלט ירקות ענק עם
המון בצל ומיץ גזר, משום מה. בעלכם עובד במוסך, אבל שק הבצלים
נמצא במוסך ולכן יש לשלוח את משה רצון הקטן להביא ארבעה בצלים
זהובים כמו שקדוש אוהב. "מושיקו בוא למטבח רגע" אתם קוראים
לילד. "אני צריכה ארבעה בצלים לאבא" אתם ממשיכים. "אני כבר בא
אמא" עונה לכם הילדון ולכם רק נותר לחכות. "קחי!" אתם שומעים
מאחורי גבכם, אתם מסתובבים ובשניה הראשונה אתם לא רואים כלום.
אבל פתאום אתם קולטים שמול הפרצוף שלכם מרחף זוג העיניים
השחור המוכר של משה רצון, הסוודר הירוק שלו גם הוא תלוי לו
באוויר, מנופח משום מה כאילו יש בתוכו כרית, או גוף נסתר.
הטרנינג ונעלי הבית ניצבים להם דומם מתחת וארבעה בצלים נעים
בחוסר שקט במרחב האווירי שלפני המחזה הזה, כאילו מחזיקה אותם
יד בלתי נראית. אבל לא בכאילו.
תתארו לכם את זה...

אמא חטפה את השוק של החיים שלה ולא הפסיקה לבכות חודשיים מרוב
סיוטים בלילה על אנשים שקופים. אבא נעשה לבן כמו שאף פעם לא
חשבתי שעירקי יכול להיות. הצבע הדהוי הזה, שנראה כאילו מישהו
שטף ממנו חמישים שכבות של עור, נשאר עליו בערך שבועיים. ורק
אני לא קלטתי מה קורה פה. למה אמא ואבא מסתכלים עלי כאילו הם
ראו רוח רפאים? אוף! תענו לי!
אבא התעשת ראשון. הוא קם מאמא שלי והתחיל למשש אותי, פשוטו
כמשמעו ובכל מקום. אחרי שהוא הבין שאני עדיין משיש, משמע שלא
חסר ממני כלום הוא הבין שאני פשוט שקוף. בחיי חברה, נעשיתי
שקוף ביום אחד.

הלכנו לרופאים קונבנציונלים שלא עזרו לנו בגרוש אבל לקחו לנו
את רוב הגרושים שלנו. ניסינו את הרפואה הלא-קונבנציונלית, אבל
שום דרך לא עזרה להבין מה קרה או החזירה לעור שלי את הצבע היפה
והשוקולדי שלו. ניסינו הומאופטיה אבל רוב העשבים עשו לי תגובות
אלרגיות שקופות ומגרדות. שחזור גלגולים הראה שפעם הייתי עבד
רומי הומו ומתוסכל ופעם אפילו הייתי זית ים - תיכוני, אבל לא
הומו. אמא התעצבנה וקראה למדריכה אשכנזיה מטורפת שיותר מדי
אבקות מערביות עלו לה למוח, ואבא צחק מזה ושאל אותי אם יש לי
כבר חבר... האבא הדביל שלי.
ככה היינו שנה וחצי. חיי התא המשפחתי הקטן שלנו השתנו לגמרי.
אמא ואבא שלי לא הזמינו יותר אורחים לשישי בערב ושבת בצהריים,
וגם לא בערבי חול. במקום זה הם הלכו המון לחברים כדי לא להתרחק
מהחברה יותר מדי ואת העוגות המפורסמות של אמא אכלו בבתים
אחרים. צבעוניים יותר, נורמלים יותר. אני לא יצאתי מהבית בכלל.
כל מה שהייתי צריך, הביאו לי הביתה. אחרי הכול, לא יכלתי
להסתובב שקוף ברחוב. הוציאו אותי כביכול מבית הספר בטענה
שנסעתי לדודה שלי, אחות של אבא בצרפת. אבל בפועל את הלימודים
שלי עשיתי עם אמא ואת המבחנים בהתכתבות. לא ראיתי אפילו חבר
אחד. התנתקתי מכולם. אמא ואבא נורא דאגו לי והיו טובים אלי
מאוד כמו שהורים צריכים, ולא אחת אמא ניסתה לשכנע אותי לספר
לפחות לחבר אחד שלי מה קרה לי. "רק כדי שלא תהיה כל כך בודד
מושיקו. כל כך כואב לי עליך שאתה לבד נשמה שלי. תספר רק ליואב
סרוסי. רק לו. מושיקו אתה לא יכול להיות ככה בבית בלי חברה. זה
בלתי מתאפשר ואני לא אסכים לזה. מחר אני מתקשרת ליואב סרוסי,
טוב מושיקו שלי?" ואני הייתי מסב את פניי ועונה ב'לא' נחרץ.
ככה כל ויכוח. אמא הפסידה כל הזמן, אבל ידעה שזה לא נתון
לשליטתה. אני לא רציתי.

כן. ברור שהייתי בדיכאון על הצורה שבה חרב עלי עולמי החמוד.
הייתי בשיא הדיכאון בגלל שנחרב עלי עולמי החמוד. אבל לא הסכמתי
שאף אחד יראה אותי בכזה מצב, במיוחד לא יואב סרוסי חברי הטוב
ביותר בעולם. עדיין. היו ימים שחשבתי על המוות. היו גם ימים
שבהם ישבתי שקוף על החלון, ערום ועריה כדי שאף אחד לא ידע איפה
אני וחשבתי על המפגש הנעים של העצמות שלי עם הדשא, עשר קומות
מתחתי. אבל רוב הזמן חשבתי על המשפחה שלי בסוריה. על שלושת
הדודים שלי שאף פעם לא פגשתי ואף פעם לא אוכל לפגוש כי זה אזור
עם שלט 'אין - כניסה' גדול. הייתי חושב על תוכניות לראות אותם,
כמו למשל ללכת ערום ולהסתנן לסוריה. ככה אף אחד לא יראה אותי
אבל אני אראה את כולם, וגם זה לא יעלה לי כסף. אולי אני אפילו
אוכל לצלם קצת תמונות ולשלוח לאמא בדואר אוויר. מגניב.
או למשל הייתי חושב על איך שהחיים שלי היו יכולים להיות שונים
עכשיו. כמובן שאם הייתי נראה זה היה אחרת, אבל לא על זה חשבתי.
דווקא חשבתי על איך זה יכול להיות באמת לחיות שנתיים בצרפת עם
דודה מוניקה שחיה בשכונה אלג'יראית טיפוסית. אולי הייתי יודע
עכשיו צרפתית וכותב ספר בצרפתית על החיים שלי ומפרסם אותו
בצרפת בלי שאף אחד ידע מי אני באמת או מי זו האישיות האנונימית
שלא רואים אותה בכלל בציבור.

ככה היה איתי הרבה מאוד זמן עד שכבר התרגלתי למצב. אין מה
לעשות משה רצון, אמרתי לעצמי. אתה כבר רגיל.
לילה אחד, חורפי במיוחד שכבתי מתחת לשמיכות צמר שלי כי אני
מתעב פוכים והיה לי חם ונעים ורגוע. בדיוק יומיים לפני התחלתי
להשלים עם המצב שלי וגם לחשוב על העתיד במקום על המוות. הלכתי
לישון עם טעם מוזר של מרשמלו בפה והתעוררתי עם זכרונות של כל
מיני חלומות מוזרים שבהם הופיעה הסוסיתא הכתומה של מורחבי עם
כל מיני הבזקים של ברקים. אני אומר התעוררתי בכוונה ולא קמתי,
מכיוון שאם הייתי קם, הייתי פוקח כבר את העיניים, בעוד
שההתעוררות עצמה משמעה חזרה למצב התודעתי מה שאומר שעוד לא
פקחתי את העיניים שלי באותו בוקר.
ובכן, התעוררתי והשארתי את העיניים שלי סגורות בכוונה. הקשבתי
לרעשים מסביב כדי לנסות להבין מה השעה בלי להסתכל בשעון. שמעתי
את אמא שלי ואת הרעשים במטבח והבנתי שכבר שבע וחצי. שכבתי
ובהיתי בחושך של העיניים הסגורות שלי ובכל הקווים שהצטיירו לי
בו. שכבתי וחשבתי על מה שאני רוצה לעשות היום ואפילו צצה לי
מחשבה מוזרה על איך שהייתי רוצה להראות. תיארתי לי את עצמי
גבוה ושמן. שעיר מאוד אבל בלונדיני. תיארתי לי את עצמי בפרטי
פרטים והפכתי את עצמי לאיזו מוטציה בראש שלי. ואז קמתי.
הלכתי למטבח ואמא שלי התמוטטה ברגע שהיא הסתובבה אחורה. "אוי
אלוהים, מה עכשיו?" חשבתי. שוב פעם איבדתי צבע? קראתי לאבא
מהמוסך למטה שיבוא מהר, וכשהוא ראה אותי הוא פתח את הפה שלו
לגודל של אבטיח ולא סגר במשך דקה שלמה. "מי אתה ומה אתה רוצה?"
פלט אבא שלי. לא הבנתי מה הוא רוצה ושאלתי אותו אם הוא בסדר. "
אם באת לגנוב אני לא אהיה גיבור ולא אעשה לך בעיות. רק תעשה את
זה מהר" הוא אמר."אבא, לא באתי לגנוב כלום, מה יש לי לגנוב
לעזאזל?" שאלתי אותו והתחלתי כבר להתעצבן. ככה המשיך הדיאלוג
המטורף הזה שאני ואבא שלי ניהלנו.
ולקיצור העניין, מה שקרה הוא שאבא שלי ראה את המוטציה האיומה
שיצרתי בראש שלי עומדת מולו במטבח. הוא חשב שאני גנב בעוד אני
בכלל לא ידעתי שרואים אותי פתאום. הריי כבר התרגלתי להיות
שקוף. בסוף הבנתי מה קרה. הכול היה הזוי כל כך, אבל שום דבר
שקשור למה שקרה לי לא יראה לי מוזר יותר. כשאני בעצמי הסתכלתי
במראה וקלטתי את הדימיון המפותח שלי מהבוקר מסתכל עלי בחזרה,
קלטתי שגרמתי לעצמי להיות נראה.
ההתרגשות שאחזה בנו הייתה מטורפת ולא ישנו כל הלילה. כשסוף סוף
נרדמתי והתעוררתי שוב, ניסיתי לשחזר את הצעדים כדי לראות האם
אני יכול להראות שוב. גם בבוקר הזה לא פקחתי עיניים אבל הפעם
דימיינתי את עצמי כמו שבטח הייתי נראה היום במצב רגיל. אמרתי
אמן אחד ארוך ורצתי בעיניים סגורות למראה נתקל בשולחן שלי
בדרך. המראה שלי הייתה מכוסה כבר שנה וחצי. העפתי את הכיסוי
ובהיתי בעצמי מסתכל על עצמי. זה היה מדהים. ללא ספק הרגע
המאושר ביותר בחיי. רגע שלא יחזור על עצמו לעולם בשום סיטואציה
שתקרה לי. חזרתי. ואין מאושר ממני.
ככה עשיתי ניסיונות עם עצמי במשך כמה חודשים עד שלמדתי בעצמי
ועם עצמי איך לקום בבוקר ולהיות אני.

פשוט מתעוררים. נזכרים שאסור לנו לשכוח שאסור לנו לפקוח את
העיניים אחרת במשך כל היום אני שוב אהיה שקוף. אני חושב על
הצורה שבה אני רוצה להראות, וקם. גם גיליתי שהמראה שלי לא ניתן
לשינוי במשך היום אם אני עוצם עיניים שוב ומדמיין מראה אחר, או
ישן שנת צהריים ומתעורר ממנה. אני דמות ליום שלם ואני אוהב את
זה. אם אני רוצה, אני יכול גם להשאר שקוף.