חורף תשס"ג היה חורף קשה. זה היה החורף השני שלי כחייל וה-19
שלי כאדם. בדיוק סיימתי את קורס המפקדים. הייתי אז סמל צעיר,
צעיר מאוד. קיבלתי את דרגות הסמל בפז"ם של פחות משנה, בזמן
שרוב חיילי צה"ל זוכים לו רק בשנה ושמונה חודשים. הוצבתי
בסוללת המסלול, ה"צעירה", של גדוד התותחנים, שבינתיים פורק
כחלק מקיצוצי יחידות בצה"ל בשל חוסר בתקציב. בנובמבר הכל עוד
היה סביר, רק קצת קר. התחלנו את אימון החורף; חיילים חדשים,
שסיימו זה עתה טירונות, עלו ליחידה. סגל חדש, מפקדים, צעירים,
בינם אנוכי. הרגשתי רע עם עצמי. לא מנוסה, לא מקצועי, לא
פיקודי. תוך חודש הצלחתי לריב עם המסו"ל, קונפליקט ראשון מני
רבים, על רק מקצועי ואישי כאחד, שהיו ביננו. בין השאר, הוא שפט
אותי לשבוע כלא על תנאי.

חורף תשס"ג היה חורף יפה, נהרות של מים זרמו מהשמיים. הכינרת
העלתה כמה מטרים שמנים ועמוקים ושברה שיאים שלא נשברו זה 11
שנה. שלג ירד בחרמון ובירושלים. המצב הכלכלי-בטחוני-מדיני היה,
כמו תמיד, בקנטים, אבל הייתה תחושה של אופטימיות מסוימת
באוויר. היה לי רשיון כבר ארבעה חודשים (השכלתי לעבור טסט רק
תוך כדי הצבא, טסט חמישי אם אתם חייבים לשאול) ונודבתי שוב
ושוב להסיע את החבריה ביציאות. הייתי בן 19 וקצת, וחיכיתי
לראות לאן יזרמו העניינים.

חורף תשס"ג היה חורף גועלי. טבעתי בנהרות בוץ אדמדם ושלוליות
עד המותניים. בהיות קרבי נאלצתי לעבוד ולתפקד במזג האוויר
הקשה. בתורניות סמל תורן, שנהגתי לפשל בהם שוב ושוב, היינו
פורקים לחיילים את הנשקים, עטוים בחליפות סערה מסריחות
ומטונפות מרוב שימוש, וחרמוניות מסורבלות. החיילים היו שבוזים,
וגרוע יותר-משביזים. לאף אחד בסוללה לא היה זין לקום בבוקר,
לעמוד במסדרים או להביט בפניו של העומד לצידו.

חורף תשס"ג היה חורף מיוחד. את רוב האזרחות שלי העברתי בחברת
נערה מיוחדת מאוד, שנתיים צעירה ממני, ששמה יישאר חסוי. היה
לנו טוב ביחד. בערבים הייתי לוקח אותה, בפרייבט הקטנה שלי,
לפאבים מסעדות ובתי קפה קטנים שלא הכירה מעולם. אני הייתי משלם
והיא הייתה תורמת את הטיפ. אחר כך בילינו את הלילות, זו בחדרו
של זה וההפך, ביחד ובשקט, שמוזיקה רכה מלטפת ברקע. לא הייתה לה
בעיה עם המוזיקה שלי, בניגוד לרוב האנשים, וגם לא לשאר
המוזריות שחשבתי שיש לי. אהבנו במיוחד את "רוק בוטום" של רוברט
וויאט.

חורף תשס"ג היה חורף זוועתי. עלינו לשטחים, קו קלקיליה. הייתי
מפקד משימות, דהיינו גל"בים, סיורים רגליים ונגמ"ש גועלי
במיוחד שכונה קסמ"ן. הייתי גרוע בזה. הרגשתי הכי חרא בעולם.
הייתי עולה למשימות, קר, עטוף בכמה שכבות ועדיין קפוא מלמטה,
בלי שמחת חיים. תוהה איך לעזאזל אעביר עוד שמונה שעות לא כולל
טחינה, בגשם שוטף, חנוט בנגמ"ש הקסמ"ן. מולי-עיר גוססת.
הפלשתינאים הנצורים בבתיהם, סובלים מעוני מזעזע, לא עוררו בי
כל חמלה, רק גועל כלפיהם כעלובי חיים ותיעוב כלפי עצמי כמי
שמתנשא מעליהם.גרוע מזה הייתה התחושה שלא אני האדם המתאים
לתפקיד הזה. האם אני האיש לפקד על שלושה חיילים מאחורי, להפקיד
חיי שלושה נערים בידיי? אם ניתקל, האם אצליח להסתער? האם אשכיל
לפגוע בגלילון המצ'וקמק שלי? שקשקשתי מפחד, לא מסכנת החיים
(הנמוכה למדי, יש לציין) כביכול אלא מריתוק, כלא או עונש אחר.
אך קשות במיוחד היו שיחות הטלפון עם הבית ועם הנערה. כל שיחה
כזו סיימתי כשאני קורע מגעגועים והרוס מעייפות מנטלית. נשכתי
שפתיים והמשכתי הלאה.

חורף תשס"ג היה חורף עצוב. באמצע הרגילה התקשר אליי הקצין שלי,
חגי, להודיע לי שבארי מהסוללה נהרג היום בפיגוע בחיפה. רק
אתמול, בערב סגל שערכנו, ראינו אותו שמח ומבדח. אחרי ההודעה
הזו הלכתי אליה לקצת ניחומים מההלם הלא מובן. היא הכינה לי קפה
ודיברנו בשקט. אחר כך נפרדנו, היא חיבקה אותי חזק, התנשקנו
והיא אמרה שאוכל לבוא אליה תמיד. אח"כ נסענו, כל הסוללה, לרמת
הגולן, ומשם להלוויה בראש פינה. המסו"ל נתן הספד ובכה. הגשם
ירד וחזרתי הביתה, ואליה.

חורף תשס"ג היה חורף נהדר. החברים היו נהדרים, המשפחה הייתה
נהדרת, והנערה הייתה נהדרת. יחסינו התהדקו והפכנו לזוג של ממש,
לתקופה קצרה אך מתוקה. אהבתי אותה, אך הגעתי למסקנה זו בדיעבד
ולא הספקתי להגיד לה את זה. שנינו עברנו חוויות ביחד שלא הכרנו
קודם. הייתי מאושר מאוד. לזמן קצר. חשבתי שסוף סוף מצאתי את מי
שבאמת בראש איתי, שמבינה אותי.

חורף תשס"ג הסתיים. ירדנו מהקו, יצאנו לרגילה מתוקה (חוץ
מהלוויה כמובן), חרזנו לרמת הגולן. צפינו במסכי הטלוויזיה איך
ג'ורג' דבליו בוש מפציץ את סאדאם. חששנו אבל החששות התבדו.
המחזור נגמר, החיילים התפזרו בין שאר סוללות הגדוד, וחלק יצאו
לקורס המפקדים שלהם. הרגשתי איך אני יוצא מהחרא של מחזור
ראשון, מהפחד מכישלון, איך אני יותר מנוסה, יותר מקצועי.
המחזור החדש התחיל, מזג האוויר השתפר פלאים, הסגל היה מוצלח
יותר, והאביב הגיע.

חורף תשס"ג הסתיים, ואיתו-גם הרומן. סתם כך, בלי איזה ריב
היסטרי. מה שהתחיל כיציאת רגיל ביום שישי, הסתיים במכונית שלי,
בשקט ובזריזות. אחר כך נסעתי לחברים, להתנחם בנרגילה, המום,
קצת עצוב ודי מיואש. היא לא אהבה אותי. היא אהבה להיות איתי,
אך בשבילה הייתי "החבר החייל" ולא הרבה מעבר. בשבת למחרת קניתי
את "ירח וורוד" של ניק דרייק. הדיסק הקצרצר של האיש העצוב קלע
בול לתחושותיי. לא ראיתי אותה מאז. וטוב שכך.

חורף תשס"ג היה חורף שאזכור. היה לי הרבה רע-בצבא, הרבה
טוב-בבית, הרבה חרא וגם כמות יפה של דבש נוסטלגי. בסופו של
דבר, האביב הגיע, ודבר לא נשאר כשהיה.

(מוקדש באהבה ובגעגועים לבארי עובד ז"ל)