"חחח את רצינית? את באמת מתכוונת למה שאת אומרת?" שאלתי את טל
בטון מגחך
"כן..." היא אמרה והשפילה מבטה... הרגשתי שהיא נעלבה.
"מה את נפגעת לי עכשיו?"
"לא נפגעת, פשוט... למה את ישר שוללת? אני מאמינה בזה וזו
זכותי...את לא מאמינה בזה וזו זכותך... את לא צריכה אבל לשלול
ולרדת עלי"
"טל, את שומעת מה את אומרת? את מאמינה בפיות!! פיות זה שייך
לאגדות, זה לא קשור לעולם שלנו, זה דבר אחר לגמרי! טל, אין דבר
כזה... זה רק בטלוויזיה!"
"אוף, את כזאת אטומה, את לא מוכנה אף פעם לנסות להבין מחשבות
של אחרים, אני אומרת לך שיש אנשים שראו אותם"
"אוי את כזאת תמימה, אם אני אגיד לך שראיתי את פיטר פן את
תאמיני לי"
"ואת כזאת נעולה, חבל שבכלל התחלתי לדבר על הנושא הזה....לא
משנה עזבי ביי, נראה אותך מחר" היא אמרה ונשקה לי על הלחי.
"ביי..." השבתי לה, וכל הדרך חשבתי על מה שהיא אמרה, לא האמנתי
שילדה כל כך הגיונית כמו טל יכולה להאמין בדבר כזה שטותי... לא
ידעתי שיש בכלל אנשים שמאמינים בדברים האלה... פיות? זה דבר
אגדי...ל א קיים.
נכנסתי הביתה, עליתי על המחשב... משום מה עניין הפיות לא יצא
לי מהראש, ומבלי ששמתי לב כבר הייתי בתוך פורומים בנושאי פיות,
שדונים וכל שאר הדברים הכל כך מוזרים שיש אנשים שמאמינים
בהם...התחלתי לתהות, אולי זה קיים, הרי למה שכל כך הרבה אנשים
יאמינו? אבל לא... שללתי מיד, זו סתם תמימות. היה כתוב שם שרק
מי שבאמת מאמין יכול לראות אותם, ממש נשמע כמו סיפור אגדות לא
הגיוני... אנשים! אנחנו חיים בעולם של בני אדם... איך אפשר
להאמין בכאלו דברים?... במהלך שהותי באינטרנט נתקלתי במספר
ציורים של פיות, למען האמת הציורים היו מדהימים... אומנם אני
לא מאמינה, אבל זה פשוט דבר מדהים...היה שם ציור אחד שתפס את
עיני במיוחד... ציור של פייה עם כנפיים ארוכות ורחבות, מחזיקה
בידיה מן בד לבן שקוף, עיניה עמוקות ותכולות, הסתכלתי לתוכן
ופשוט שקעתי בהן, הרגשתי כאילו שאני נכנסת לתוכן... הסתכלתי
בהן ועברה בי תחושה כל כך נעימה, כל כך מרגיעה, כאילו שלפתע
הכל כל כך טוב, כל כך שמח.
סגרתי את המחשב ולפתע ירדה עלי עייפות כבדה... כל מה שרציתי
באותו הרגע זה רק לשקוע בתוך תנומה נעימה וארוכה... עוד לא
הספקתי להתכסות וכבר נעצמו עיני, ומאותו הרגע פשוט מצאתי את
עצמי שוכבת על דשא ירוק וגדול, מקום ממש רחב , מלא דשא ירוק
ומקסים, ואגמים קטנים מלאים מים כחולים, טעימים, שקטים...
שאפשר לראות בהם את ההשתקפות. לצדדיהם ניצבים להם עצי קוקוס,
עצי מנגו, ועד פירות טרופיים. אוויר מדהים, לא חם ולא קר, פשוט
נהניתי רק מלנשום אותו. השמיים הפזורים  מעל כחולים עם עננים
לבנים כשלג מוצבים עליהם בצורה כל כך מיוחדת, כאילו שמישהו
מיקם אותם שם... הסתכלתי קדימה, הסתכלתי לצדדים, אחורה, כל מה
שראיתי היה רק עוד ועוד דשא מקסים ואגמים קטנים, כשבאוזניי
נשמע קול ציוץ שמח של ציפורים שרות, המקום העביר בי תחושה
מדהימה, לא יכולתי להסיר מפני את החיוך... הרגשתי פשוט נפלא.
המקום היה מדהים! כל מה שיכלתי לחשוב עליו היה רק על עד כמה
המקום הזה יפה, לא ידעתי איך הגעתי לכאן, וזה גם לא הטריד
אותי, בראשי לא היה שום דבר שהטריד אותי, הכל פתאום היה נראה
כל כך יפה, כל כך שליו, כל כך מרגיע, כל כך אמיתי.
התחלתי ללכת על הדשא קדימה, לחפש משהו, לחפש חיים... הלכתי
והלכתי בעודי נדהמת מהמקום המקסים, אך לא ראיתי שום דבר, אף
אחד... כשלפתע נבהלתי כששמעתי לחישה, ממש לתוך
האוזן..."רוני..." הסתובבתי במהרה אבל אין איש... בטח
הדמיון... המשכתי ללכת כשלפתע שמעתי שוב, "רוני... אני פה..."
שוב פעם קפצתי לא ראיתי דבר כשלפתע עף על יד פני יצור קטן
וזוהר, לרגע נבהלתי, אבל אז פתאום כל החששות עזבו... הבנתי
שאין ממה לפחד... לא יודעת למה, פשוט הרגשתי רגועה.
הסתכלתי מקרוב על הייצור... פתאום זה היה נראה לי יותר כמו בת,
כמו בת אדם קטנה, אבל עם כנפיים...ואוזניים כמו שלי, תמיד שמתי
לב שיש לי אוזניים מוזרות.
היא הייתה קטנה, בגודל כף היד שלי בערך, היו לה כנפיים שקופות
וממש קטנות, בגודל אצבע, שיערה היה כתום וקצר, כמעט עד
הכתפיים. וכשהיא עפה, כל הזמן היו מסביבה שבילי ניצוצות.
"מי את?" שאלתי בתהייה "איך את יודעת את שמי?"
"אני שינה, אני פיית הפרחים..."
"פיה?" פלטתי בפליאה.
"כמובן שפיה, מה ציפית שאני אהיה? בטטה?"
"אבל פיות לא קימות..." אמרתי בביטחון
"באמת? טוב לדעת..." היא השיבה בזלזול.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי כשהתחלתי כבר לפחד מעט.
"זה העולם שלנו.... "
"העולם שלכם? יש לכם עולם משלכם? איך הגעתי לכאן?"
"כן, יש גם לנו עולם, מה חשבת, שאנחנו גרים בתוך עץ?
בכל מקרה, אני לא יכולה להגיד לך איך הגעת לכאן, עדיין לא בכל
אופן... אבל את תגלי את זה בהמשך..."
"בהמשך? בהמשך של מה?"
"בהמשך של המסע שלך כמובן"
"מסע? על מה את מדברת?" התחלתי להתעצבן.
"אוו את עוד תראי בעצמך...עכשיו בואי אחרי..." היא אמרה בגיחוך
והתחילה לעוף.
"חכי, חכי לי... תעופי יותר לאט, להזכיר לך אני רק בת אדם"
רצתי אחריה במהירות, כל כך פחדתי לאבד אותה, היא עפה נורא מהר,
והיא הייתה כל כך קטנה שקשה היה לי להתמקד בה בזמן שהיא עפה .
בזמן שרצתי, מבלי לדעת לאן, כל כך פחדתי, לא הבנתי, מה זה, מה
אני עושה פה... אבל יחד עם זאת הרגשתי מאיין הרגשה נעימה כזאת,
הרגשה של אני בבית, של הגנה...
היא נעצרה... הגענו למין שביל... שביל צהוב, שמסביבו רק דשא.
"אוקי, כאן אני עוזבת אותך!" היא אמרה
"עוזבת? מה עוזבת? אל תשאירי אותי לבד... אני לא מכירה פה אף
אחד."
"זה בסדר, הם יודעים שאת בדרך, כולם מחכים לך..."
"מה מחכים לי? מי מחכה לי?"
"הווו את עוד תביני, התאזרי בסבלנות... תראי, תלכי קדימה
בשביל, כשתגיעי כבר תביני"
"כשאני אגיע לאן?" צעקתי לעברה בחוסר הבנה.
"את תראי..." היא אמרה והחלה לעוף במהירות רבה כל כך, היא
נעלמה בהבזק שנייה.
"חכי, חכי, לאן אני צריכה להגיע?
שינהה איפה את???" היא לא ענתה, היא נעלמה... הרגשתי כל כך
מוזר, לא ידעתי מה לעשות אז פשוט התחלתי ללכת וללכת וללכת...
הלכתי במשך שעה, היו רגעים שהתחלתי לחשוב שאמשיך ללכת ככה
לנצח, עד שפתאום ראיתי שלט גדול פרוס בין שתי עמודים גבוהים
ורחבים.
על השלט היה כתוב..."ברוכה הבאה רוני{ מירנדה}"
הייתי בשוק...מה זה, אני רוני, מה השלט הזה... הוא היה מאין
כניסה לתוך מקום שנראה כמו עיר או מושב... נכנסתי בהיסוס רב,
בפסיעות קטנות ומפוחדות... הסתכלתי סביבי וראיתי הרבה בתים
קטנים מעץ...חלקם על האדמה, חלקם על העצים... שוב פעם את אותם
עצים טרופים, ודשא גבוה נורא, עם סביונים ארוכים ויפים מקשטים
אותו... נדהמתי מהמקום... הוא היה מקסים... וגם נורא מוזר אני
חייבת לציין.
לפתע צצו מהאחורי העצים יצורים בגדלים שונים... גם להם היו
כנפיים כשל שינה... אבל חלקם היו גדולים ממנה... היה להם שיער
בגוונים רבים... שחור, צהוב, סגול, ירוק, אדום... ועוד המון...
היו להם בגדים משונים... בכל מיני סגנונות, במיוחד שמלות
זוהרות, גולשות ומקסימות... לפתע הם הקיפו אותי, אני נבהלתי,
ניסיתי לברוח אבל הם היו מכל צדדי הם היו המון, משהוא כמו 200
יצורים ממין זכר וממין נקבה. כשלפתע התקרבה אלי אחת מהן, היא
הייתה מהגדולות יחסית... היא הייתה נראית כבת 30 בערך, היא
נגשה אלי ואמרה "סוף סוף... חיכינו לך במשך כמעט 16 שנה, וסוף
סוף הגעת, בדיוק בזמן"
"לי? חיכיתם לי? למה?"
"עוד מוקדם מידי לומר, את תביני בהמשך... בינתיים נראה לך את
ביתך"
התקרבו אלי שתי פיות ממין זכר עם מוט ביד של כל אחד מהם
והובילו אותי, אני לא ידעתי איפה אני, מה אני עושה פה, איך
בכלל הגעתי למקום הזה מלכתחילה, הרגשתי כל כך מוזר, כל כך לא
שייכת, אבל עם זאת מוגנת...הלכתי אחריהם והם הביאו אותי לעץ עם
סולם..."הנה, תעלי למעלה... כאן תשני בינתיים"
טיפסתי בסקרנות על העץ, פתחתי את הדלת אשר חרקה מעט ונכנסתי,
זה היה נראה כמו בית נחמד וקטן, כשנכנסתי הדבר הראשון שראיתי
היה מטבח קטן עם שולחן עגול מעץ... המשכתי ללכת וקצת שמאלה
למטבח היה סלון קטן, טוב, לא בדיוק סלון... כי לא הייתה שם
טלוויזיה, לא מערכת סטריאו...רק ספה קטנה וחמודה, מנורה וארון
ספרים.
בקצה הסלון הייתה דלת עץ, נכנסתי בה ושם היה חדר השינה...
המיטה הייתה באמצע, היא הייתה מיטה מרווחת עשויה עץ עם מזרון
עבה ורך... רגליה מגולפות בצורה אומנותית במיוחד... על יד
המיתה הייתה לה שידה. גם היא מעץ, בה הייתה מגירה... פתחתי
תמגרה, היה מונח שם פתק בתוך מעטפה, על המעטפה היה כתוב:
"לרוני{מירנדה}" הופתעתי מעט, פתחתי את המעטפה והתחלתי לקרוא.
"רוני{מירנדה} היקרה
את בטח תוהה מה מעשייך פה, איך הגעת לכאן, ומה אנחנו בעצם.
זה עוד מוקדם מידי לומר לך הכל, המסע שלך רק בתחילת דרכו,
אך אני מבטיחה לך שעם הזמן, תגלי, ואני מקווה שגם תעכלי את
הסיבה לבואך.
אין לך שום סיבה לדאגה, שום סיבה לפחד... את נמצאת כרגע בעיר
מוטלגו, היא נמצאת בעולם שלנו, עולם של פיות, עולם שייראה לך
כה מוזר מהסיבה הפשוטה, שאת לא מכאן.
עם הזמן תתאקלמי, ואפילו תכירי אותנו טוב יותר... ומי יודע
אולי אפילו תחליטי להישאר.
ארוחת הבוקר תוגש כל יום בשעה שבע וחצי בדיוק בחדר האוכל. יותר
מאוחר יישלח אליך רולי ויראה לך את העיר.
מקווה שהבית שקבלת לבינתיים נוח לך...
סויריאנה{מלכת העיר}"

סיימתי לקרוא, הייתי כל כך מבולבלת, התחלתי לחשוב... מה קרה
לי? איך הגעתי לכאן? למה אני דווקא? למה כל המסתוריות הזו...
תקף אותי גל של געגועים הביתה, גל של עצב, של חוסר אונים.
התיישבתי על המיתה, החזקתי את רגלי בן ידי והתחלתי לבכות.  
"היי רוני, אני רולי..." לפתע נכנס פיה צוהלת ממין זכר.
"רוני? את בוכה? מה קרה?" הוא שאל בפליאה והתקרב אלי.
קמתי מיד, ניגבתי בזריזות את דמעותיי והשבתי לו "לי? לא כלום,
שום דבר... מי אמרת שאתה?"
"אני רולי, סויריאנה  שלחה אותי להראות לך את העיר... ועלי לא
תוכלי לעבוד... אני מזהה פנים עצובות ממרחקים. אולי תספרי לי
מה קרה?"
"מה קרה? מה לא קרה? רגע אחד אני שוכבת במיתה שלי, בבית שלי,
בעולם שלי ורגע שני אני פה, בעולם של פיות, עולם שתמיד נראה לי
כלא מציאותי... ואף אחד לא מוכן להגיד לי מה אני עושה כאן, או
איך הגעתי לכאן... אני מרגישה כל כך שונה, כל כך לא שייכת, אני
רוצה לחזור הביתה, למשפחה שלי.
"אני מבין, הלוואי שיכלתי לעזור לך, אבל אין לי את הסמכות לומר
לך מה מעשייך כאן, אבל מה שאני כן יכול להגיד לך, אם זה מנחם
אותך, זה שאין לך ממה לדאוג, יש סיבה לבואך, ואת עוד תגלי
אותה, פשוט לא בבת אחת... אני יודע שאת מרגישה לבד, שונה...
ובגלל זה אני כאן, אני אכיר לך את כולם... ואם תרצי נוכל להיות
ידידים... ככה תרגישי פחות בודדה"
מה שרולי אמר גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב, לדעת שיש לי לפחות
ידיד, מישהו לדבר איתו מלבד עצמי... רולי היה נורא חמוד... הוא
התנשא למטר 70 בערך, שיערו היה קופצני וחום, אוזניו מוזרות כשל
שאר הפיות... עיניו היו ירוקות, כנפיו לא היו גדולות במיוחד,
גם לא כל כך קטנות, די מותאמות לקנה המידה של גופו, הוא לבש
בגדים ירוקים ושפיציים בצדדיהם, למען האמת, למרות שהוא לא בן
אדם הוא נראה די טוב!
"תודה רבה רולי, טוב להכיר כאן מישהו היטב, אני אשמח להיות
ידידה שלך"
"יופי, אני שמח" הוא אמר וחייך חיוך מקסים
"עכשיו בואי, נראה לך את העיר" הוא אמר בעודו אוחז בכף ידי
ומוביל אותי איתו.
"זה הקיוסק של ברנדיטה וחרראו, הם הזוג פיות הכי מצחיק שאני
מכיר, הם לא מפסיקים להתווכח, ועל דברים כל כך שטותיים... הוו
את עוד תלמדי לאהוב אותם.
זה הפארק שעשויים, חחח אני עד עכשיו אוהב את המתקנים האלה!!!"
אני שמתי לב שלמרות שהם פיות, הם ממש ממש דומים לנו, לבני
האדם, יש להם את אותם התכונות, גם הם מרגישים, גם הם נפגעים,
גם הם שמחים, גם הם משחקים, גם הם אוהבים... ורולי, הוא בכלל
היה ממש אנושי איתי...
"אוקי עכשיו למקום האהוב עלי-חדר האוכל. אם את לא מוצאת אותי
מתי שהוא אז סביר להניח שאני פה" הוא אמר וחייך.
בחדר האוכל פגשנו את סוריאנה. "היי רוני, אני רואה שהכרת כבר
את רולי"
"כן, הוא מקסים" אמרתי והוא הסמיק
"אני שמחה לראות שאתם מסתדרים, ומה איתך? מתחילה להסתגל
אלינו?" היא אמרה ולטפה את ראשי
"אני לא אשקר לך, המקום הזה פשוט מדהים, אבל עדיין, אני כל כך
מבולבלת, אני מרגישה בסימן שאלה גדול, אני לא מבינה למה אתם לא
מוכנים להסביר לי מה אני עושה פה, למה דווקא אני"
"רוני, הלוואי ויכולתי לומר לך כבר עכשיו, אבל פשוט זה עדיין
מוקדם מידי, את עדיין לא מוכנה מספיק..."
"ומתי אני אהיה מוכנה?" שאלתי והרמתי קצת את קולי
"זה כבר תלוי בך, עכשיו אני צריכה ללכת, תהינו בהמשך הסיור"
היא אמרה, חייכה, פרסה את כנפיה והמשיכה בדרכה.
"אוף!" אמרתי ורקעתי ברגלי
"רוני, אל תתעצבני, תחכי בסבלנות, את עוד תביני מה הולך פה"
רולי אמר בניסיון לשפר את מצב רוחי
"ומה אם ההורים שלי דואגים? מה אם הם לא מבינים לאן נעלמתי להם
פתאום?" אמרתי כשדמעה התמקמה בעיני.
"אל תדאגי בקשר לזה, הם יודעים שאת פה, הם ידעו תמיד שתגיעי
לפה בשלב הזה של החיים שלך, והם היו מוכנים לזה מראש"
"הם מה?!" שאלתי בתדהמה "הם יודעים? למה הם לא אמרו לי כלום?
למה הם לא הכינו אותי לזה מראש? איך הם יודעים בכלל? רולי, אתה
חייב לספר לי מה אני עושה פה" אמרתי כשהתווספו עוד הרבה דמעות
והציפו את עיניי
"רוני, אני מצטער, באמת שאני מצטער, אבל אני לא יכול, אסור לי,
אני אסתבך, וחוץ מזה שזה עדיין מוקדם מידי, אולי יהיה לך קשה
לקבל את זה כל כך מהר, רצוי שתסתגלי קודם למקום"
"מה להסתגל? למה כולם רוצים שאני אסתגל? אני לא צריכה להסתגל
לפה! זה לא הבית שלי. זה אפילו לא העולם שלי! אני לא מבינה מה
אתם רוצים ממני. אני רוצה לחזור הביתה. בבקשה תחזיר אותי
הביתה"
"אני לא יכול" הוא אמר וחיבק אותי "את תראי שעוד הכל יהיה
בסדר, אל תדאגי, את בטוחה פה, אני אשמור עלייך"
"עכשיו בואי איתי" הוא אמר וקפץ משמחה. "אני אראה לך את המקום
שתמיד משפר את מצב רוחי... זה המקום שאני הולך לחשוב בו כשאני
מרגיש כמוך... לא ספרתי על זה לאף אחד, אבל אם את רוצה זה יכול
להיות המקום של שנינו, המקום שלנו!"
"בסדר" אמרתי וחייכתי לו.
הוא תפס בידי, ואמר "התכונני לתעופה" "לא, לא" צרחתי "לא רוצה
לעוף, אני אפול".
"את לא סומכת עלי? תאחזי בי חזק"
"לאאא" קראתי אך כבר היה  מאוחר מידי. הוא תפס בידי, פרש את
כנפיו ועפנו ביחד ההרגשה הייתה פשוט מדהימה, מעולם לא הרגשתי
טוב כל כך, משוחררת כל כך, יכולתי לראות את כל העולם שלהם
מלמעלה, זה היה נפלא.
נחתנו במקום נורא יפה, מקום שמזכיר את הגן שבו הייתי כשהגעתי
הנה.
"הגענו?" שאלתי.... "כמעט, בואי אחרי" הוא אמר ואחז בידי.
הלכנו מעט והגענו למין מערה קטנה, כשמסביבה דשא ונחלים קטנים.
"הנה, בואי, זה פה..."
"פה? פה בפנים? זה לא מסוכן?" אמרתי ומעט היססתי.
"מסוכן? חחח ממש לא" הוא אמר "בואי, סמכי עלי, אני מקווה
שתאהבי את המקום כפי שאני אוהב אותו"
נכנסנו, בתחילה היה חשוך מעט וצר, אבל ככל שהתקדמנו זה הואר
והתרחב.
עד שהגענו... זה היה מראה מדהים.
היה שם אגם, גדול קטן... בערך בגודל של חדר... לידו היו אבנים.
לא כל כך גדולות, אפשר לשבת עליהם  בנוחות, יש להם צורה
שמותאמת לגוף כמו כסאות.
"בואי, שבי" הוא אמר ועזר לי לעלות... "הסתכלי למטה, על האגם"
הסתכלתי וראיתי את ההשתקפות שלי.
"אני תמיד בא לפה, מסתכל על ההשתקפות ומדבר לעצמי, או בעצם
להשתקפות" הוא אמר וחייך. "אני פשוט מספר לה כל מה שעובר עלי,
כאילו שהיא איזה אדם שמקשיב לי, שבוכה ביחד איתי... ולפעמים זה
לא רק להשתקפות, לפעמים גם בא מישהו נורא מיוחד ומקשיב לי, אני
מקווה שגם לך זה ייקרה. וזה מרגיע, באמת שזה מרגיע. אני מקווה
שגם לך זה יעזור. עכשיו אני אלך, אני אשאיר אותך קצת לבד פה,
ואני אחזור בעוד חצי שעה לקחת אותך."
"בסדר, תודה" אמרתי והוא פרס את הכנפיים שלו ועף.
"לדבר לאגם?" חשבתי לעצמי... "מה יעזור לי לספר לעצמי מה שאני
כבר יודעת?" אמרתי וזרקתי אבן לתוך האגם.
"תגידי, גם את אוהבת שזורקים עלייך אבנים?" פתאום קפץ יצור
קטנטן, פיה קטנה ממין זכר, הוא בגודל של שינה, פיית הפרחים,
אבל לו יש שיער כחול קצר, כנפיים בצבע כחול שקוף ובגדים קצרים
בצבע תכלת.
"מי אתה?" שאלתי בפליאה
"אני סי, פיית האגמים, אני שומר עליהם, וזה ממש לא נעים
כשתוקעים לי אבן בראש"
"סליחה, לא ידעתי שאתה שם" אמרתי והרגשתי נבוכה.
"לא נורא, לא ידעת, אבל באת לפה מסיבה מסוימת לא? הרי לפה לא
באים סתם... באת כי משהו מציק לך" הוא התעניין.
"כן, משהו נורא מציק לי, ורולי אמר לי לבוא לפה, הוא אמר שזה
מרגיע"
"אוי רולי, רולי... רולי הוא פייה מקסימה. הוא תמיד בא לפה,
מארח לי חברה" הוא אמר וחיוך הועלה על פניו.
"כן...הוא באמת מקסים, הוא אמר לי לבוא לפה, לדבר להשתקפות שלי
וזה יעזור לי... אבל תאמת, לא נראה לי שיעזור לי לדבר אל
עצמי."
"רולי לא תמיד מדבר אל עצמו... רק כשאני לא בסביבה... " הוא
חייך "בדרך כלל הוא מדבר אלי ואם את רוצה, גם את יכולה.
ספרי לי, רוני, מה מעיק עלייך"
"מאיפה אתה יודע את שמי? לא זכור לי שאמרתי לך אותו."
"אוי רוני, הרי כולם יודעים את שמך..."
"איך זה שכולם יודעים אותו? איך זה שכולם יודעים מה אני עושה
פה חוץ ממני?" שאלתי בעצבנות.
"גם את עוד תדעי, את היית הנבחרת"
"הנבחרת? הנבחרת למה?" שאלתי בסקרנות רבה.
"את זה, אני כבר לא יכול לומר לך... אבל אל תדאגי, את תגלי את
זה בהמשך"
"למה כולם אומרים לי את זה? מה זה ההמשך הזה? מתי הוא כבר
יגיע? מתי?" אמרתי ופרצתי בבכי.
"את לא צריכה להתעצבן, פשוט תתאזרי בסבלנות... את תראי שלבסוף
תדעי"
"אבל מתי זה לבסוף? למה אף אחד לא מוכן לומר לי לפחות מתי?"
"כי אף אחד לא ממש יודע, אבל מה שכן זה יהיה בטוח לפני יום
הולדתך ה 16" הוא אמר.
"זאת אומרת שבעוד שבוע..." אמרתי "שבוע זה הרבה זמן... ולמה
דווקא ביום ההולדת שלי?"
"אולי זה יהיה לפני... אבל זה ייקרה, ואין לך מה לדאוג, פשוט
תחכי בסבלנות.
וזה ביום ההולדת שלך בגלל שגיל 16 זה הגיל שבו זה קורה"
"מה קורה?" שאלתי ועיקמתי פרצופי.
"את תדעי, את תדעי..." הוא אמר וקפץ לתוך המים בחזרה
"סי, חכה... חכה... מה אני אדע? תחזור!! מה אני אדע?!"
התעצבנתי. הוא ברח לי דווקא ברגע הכי מסקרן... אבל לפחות עכשיו
אני יודעת פחות או יותר מתי אני אדע את הסוד הזה... את הסיבה
לבואי... אני אדע למה דווקא אני הנבחרת, ומה בעצם זה אומר.
נשארתי לשבת שם, הסתכלתי על האגם והרהרתי לעצמי... חשבתי על כל
מה שעבר עלי מאז שהגעתי, על מה שאני עוד עלולה לעבור, וניסיתי
למצוא פתרונות אפשריים לסיבה שאני כאן. לא מצאתי.

"רוני, איך היה?" שאל לפתע רולי שהגיע הרגע.
"היה בסדר, דברתי עם סי, אבל הוא ברח לי בדיוק בחלק הכי
מסקרן!"
"חחח....כן, זה אופייני לסי" הוא גיחך "הוא תמיד מוצא לו את
הרגעים הכי מעניינים להיעלם לו!"
"הוא אמר שאני אדע את זה עד ליום הולדת ה16 שלי..." אמרתי לו
"כן, 16 זה הגיל... גיל הבגרות, הגיל בו זה קורה"
"מה קורה?" שאלתי והתכוננתי כבר לא לקבל תשובה "את תדעי רוני"
הוא חייך חצי חיוך "את תדעי" החזרתי לו חיוך, כבר ידעתי שאין
סיבה לנסות להוציא ממנו מידע.
"אז את באה? נחזור?" הוא שאל "כן, נחזור... אבל הפעם ברגל, כדי
שאני אדע את הדרך גם לבדי."
הדרך הייתה מופלאה, מלאת נחלים, פרחים יפהפיים, ציפורים
מצייצות בשמחה ושרות לקראתנו. והדרך הייתה אפילו יותר מדהימה
כי היא הייתה איתו. עם רולי.
"טוב, הגענו..." הוא אמר וליווה אותי לדלת
"תודה לך על יום מקסים!" אמרתי והתכוונתי להיכנס
"חכי, חכי רגע" הוא אמר ותפס בידי
"היום יש מסיבת ריקודים, טקס פתיחת השנה באולם האירועים...תרצי
להצטרף אלי?" הוא מעט הסמיק
"אני? אבל אני לא פיה... אני לא חושבת שאני רצוייה שם"
"בטח שכן! אל תדברי שטויות... כולם יודעים עלייך, וישמחו להכיר
אותך, מה גם שמכל הפיות בעיר, הייתי הכי רוצה לרקוד דווקא
איתך.
אז מה את אומרת?"
"בסדר..." אמרתי עם חיוך מסמיק
"מצוין, אז אני אבוא לקחת אותך בשעה שמנה וחצי"
"בסדר... ביי" אמרתי ונשקתי לו על הלחי
"מקווה שפעם הבאה זה יהיה יותר" הוא לפתע פלט
"למה הכוונה?" שאלתי ובאמת שלא הבנתי
"לא משנה, אני מבין את עצמי" אמר בעודו פורס את כנפיו ועף
לדרכו.

הלכתי לשבת בספה, חשבתי...
חשבתי על כל מה שהיה היום, התחלתי לחבב נורא את העולם הזה,
עולם של פיות... ויותר מכל, הרגשתי משהו מוזר כלפי רולי, חשבתי
על מה שהוא אמר, אולי הוא אמר את זה לגבי הנשיקה? אולי הוא
קיווה לנשיקה אחרת? לא הייתי בטוחה במה שחשבתי, אבל חשבתי
לעצמי שאולי גם אני, אולי גם אני רוצה יותר... מה אני מרגישה
כלפיו? זה ייתכן שאני מתחילה להתאהב בו? שאני מתחילה להתאהב
בפייה?
"לא! אסור לי!" אמרתי לעצמי בקול רם "אסור לך להתאהב בו, הוא
פייה, ואת תעזבי את העולם הזה ולא תוכלו להיות יותר ביחד!  הוא
פיה, את בת אדם, זה שתי דברים שונים לגמרי!"
ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, התחלתי לקרוא ספר כדי לשכוח
ממנו, כדי לחשוב על דברים אחרים... אבל כל דבר בספר הזכיר לי
אותו, כמה שניסיתי להתעלם, הוא כל רגע קפץ לראשי, כל כך רציתי
פתאום לראות אותו. התאפקתי.

השעה הייתה שבע וחצי, התחלתי להתארגן, זה בסה"כ ערב ריקודים
אבל נורא התרגשתי, נורא רציתי לראות אותו כבר...הלב שלי פעם
בכל רגע שחשבתי שאני הולכת לרקוד איתו. אבל בכל פעם כזאת
ניסיתי להפסיק את המחשבות האלה "אסור לך לחשוב עליו בצורה
הזאת! אסור לך!"
שלפתי שמלה מהארון, שמו לי שם בגדים מראש, בגדים בסגנון של
הפיות... נורא אהבתי את השמלה... היא הייתה לבנה, אבל
מיוחדת... היא הייתה זוהרת קצת, כאילו יוצאים ממנה שובלי
ניצוצות. למטה נראית כאילו היא קרועה, כאילו זה הרבה בדים
מחוברים שעפים אחריי כשאני הולכת, שמתי סרט וורוד בשיער,
שהדגיש את צבעו הזהוב ואת אורכו הרב... ולבסוף שמתי שרשרת
שהייתה מונחת במגרה, שרשרת נורא מיוחדת, אהבתי אותה מהרגע
שראיתי אותה... היא הייתה שרשרת עשויה מגבעולים ירוקים
המתפצלים ויש עליהם חרוזים ופרחים קטנטנים ואדומים.

שמנה וחצי בדיוק, דפיקה בדלת.
נורא התרגשתי ופתחתי...
"ואוו..." הוא עמד בפה פעור
"את נורא יפה...!" הוא אמר
"תודה" השבתי "גם אתה נראה טוב מאוד!"
"אני אהיה הפיה המאושרת ביותר בנשף" הוא גיחך
צחקתי גם אני.
"יאללה נלך?!" הוא אמר והושיט את ידו לעברי
"כן" חייכתי והנחתי את ידי בידו.
ויחד, הלכנו לנשף.

"הנה, זה המקום" הוא אמר וחייך.
"ברוכים הבאים" בירך אותנו השומר שעמד בכניסה לאולם.
פסענו שנינו אוחזים זה ביד זו, לתוך המקום.
המקום היה מפואר וענק, בכניסה היה לובי קטן עם כיבוד קל...
המשכנו פנימה ושם הייתה רחבת הריקודים, היא הייתה עגולה
וגדולה. הקירות היו בצבע לבן והרצפה עשויה עץ.
ישבנו באחד השולחנות שמסביב לרחבה עד שיתחיל האירוע.
"אז מה את חושבת על המקום?" הוא שאל בעודו יושב למולי וחודר עם
עיניו אל תוך ליבי.
"זה פשוט מדהים, מעולם לא הייתי בנשף ריקודים אמיתי" אמרתי
בהתלהבות "מלבד הנשפים של בית הספר" הוספתי בגיחוך.
"אני שמח שאהבת את המקום, ומה את חושבת בכלל על העולם שלנו?
אני מתכוון אם היית יכולה לבחור אם לחיות בתור אדם או בתור
פיה, במה היית בוחרת?"
"אוי, הכנסת אותי לשאלה מסובכת... תראה, קשה לי לענות לזה. כי
אני חיה בעולם של בני אדם, אני הסתגלתי למנהגים מסוימים, לצורת
חיים מסיומת, שאולי היא לא מופלאה כמו שלכם, לא תמיד נעימה...
אבל זה מה שאני מכירה, זה מה שאני רגילה... זה מה שאני יודעת.
ופתאום, אין לי מושג איך... הגעתי לתוך עולם מופלא, עולם קסום,
עולם שכל מה שהכרתי בו בינתיים זה רק טוב, שקט, שלווה, ציפורים
שרות, הפרחים תמיד פורחים... עולם פשוט מדהים, עולם שונה
מהמציאות שלה אני רגילה, עולם אחר לגמרי... ולמרות זאת הבחירה
היא כל כך קשה, מצד אחד הכל כאן נפלא, אני מרגישה שאני בתוך
חלום... זה הכל מדהים מידי מכדי להיות אמיתי, ומצד שני אני
רגילה לחיות בצורה אחרת, אני רגילה למשפחה שלי, לחברים שלי...
ואני מתגעגעת אליהם... אז אני קצת לא יודעת מה לענות, אני לא
בטוחה שאני יודעת את התשובה..."
"אולי עוד לא מצאת דבר מספיק חזק שיגרום לך להחליט"
"למה אתה מתכוון? משהו כמו מה?" שאלתי בסקרנות רבה
"משהו כמו אהבה לדוגמא" הוא לפתע אמר ושם את ידיו בידי "אהבה
היא רגש חזק נורא, אני חושב שאם הייתה לך אהבה באחד העולמות,
אז העולם שהיית בוחרת בו הוא העולם שבו נמצאת האהבה שלך."
"אהבה..." אמרתי בחיוך ועיניים בוהקות.... "אף פעם לא מצאתי
אהבה גדולה, זו בטח הרגשה נפלאה"
"תאמת, שגם אני לא" הוא אמר "אבל הייתי נורא רוצה למצוא אותה,
את אותה אחת ויחידה, שמבט אל תוך ענייה יגרום לי להרגיש תחושת
חמימות... תחושה של ביחד, להרגיש שהיא הכל בשבילי ושאני הכל
בשבילה" המילים שלו חדרו עמוק עמוק לתוכי... הם גרמו לי
להזדהות עמוקה.
"לפעמים אני חושבת שאני לא אמצא את אותה אהבה... תמיד אצלי היא
חד צדדית... או בלתי אפשרית"
"אין אהבה שהיא בלתי אפשרית..." הוא לחש כאילו ידע למה
התכוונתי ומשהוא לכד את עינינו, משהו משך אותנו זה לזו כשידינו
אחוזות אחד בשל השני, גונם הירקרק של עיניו היה יפה מתמיד...
פנינו התקרבו... כשלפתע קראו במיקרופון: "ברוכים הבאים לנשף
פתיחת השנה, אנו מקווים שתהינו ותשתתפו בתחרות הריקודים נושאת
הפרסים! הערב החל"
קפצתי ממקומי ולא ידעתי מה לעשות, הרגשתי נבוכה ממה שכמעט קרה,
ועם זאת הרגשתי נפלא "אז אתה בא נרקוד?" שאלתי את הדבר הראשון
שעלה לי לראש
"קדימה" הוא אמר, תפס בידי ויחד רצנו לעבר הרחבה.
השירים לא היו כמו השירים שלנו, אבל הם היו על אותו הבסיס,
ואפילו יפים יותר, מרגיעים יותר, משרים אווירה נעימה...
סוחפים. לרקוד אותם הייתה הרגשה נפלאה, פשוט נכנסתי לתוכם
והרגשתי שהגוף שלי נע מעצמו... הרגשתי שאני רוקדת מבלי
להתאמץ... וזה היה כל כך כייף, הרגשה כל כך טובה, כל כך
נעימה.
"התחרות מתחילה, הזוג שירקוד הכי יפה, שיהיה הכי קשוב לצעדיו
של בן זוגו ינצח.
לאט לאט נוריד זוגות והאחרון שיישאר הוא המנצח" אמרו במיקרופון
וקטעו את הריקוד באמצע.
"מה את אומרת רוני? ננצח?" רולי שאל
"אממ... אפשר לנסות, אבל אני לא חושבת שיש הרבה סיכויים הרי
אני לא ממש מכירה את השירים, גם לא כל כך מעניין אותי הזכייה,
העיקר להינות"
"צודקת... לא ננסה יותר מידי, פשוט נרקוד. נזכה-נזכה, לא
נזכה-לא נזכה" הוא השיב לי.
לרקוד איתו היה כל כך כייף, הרגשתי שאני בטוחה בין ידיו,
נסחפנו אחד עם השני... רקדנו במשך שעות ולא התעייפנו, הרגשתי
כל כך נעים להיות בין זרועותיו, הרגשתי שאני רוצה להיות איתו
כל הזמן, שאני לא רוצה לעזוב אותו, שאני לא רוצה שהערב ייגמר,
שאני לא רוצה שניפרד. לעולם!
הייתי כל כך מרוכזת בו, בעיניו, בצעדיו... שלא שמנו לב בכלל
למה שקורה מסביבנו, בתחרות. כשלפתע ראינו שנותרנו רק אנחנו
ועוד שני זוגות, מבלי שבכלל ניסנו לנצח, מבלי שנסינו להישאר,
פשוט רקדנו,
פשוט נתנו אחד לשני להיסחף אל תוך המוזיקה, אל תוך האווירה.
המשכנו לרקוד, כשעוד זוג ירד... עכשיו נשארנו רק אנחנו והזוג
השני.
"מה את אומרת? רוצה שננצח?" הוא שאל
"תאמת, שעכשיו דווקא ממש בא לי" השבתי לו בעודנו ממשיכים
לרקוד...ממשיכים לזרום.
"הקרב צמוד" נשמע במיקרופון "זהו השיר האחרון, השיר הקובע!
בהצלחה לשתי הזוגות הנותרים."
הרגשתי כל כך מחוברת אליו, כאילו שאנחנו יודעים מה הצעדים אחד
של השני ופועלים לפיהם, מעולם לא רקדתי כך, מעולם לא נהניתי
כך... רקדתי והסתכלתי אל תוך עיניו המהפנטות, כל כך אהבתי את
צבעם הירוק, הם כל כך עמוקות, כל כך מיוחדות.
"ששתי הזוגות יעמדו זה על יד זה" נקרא במיקרופון לאחר שנגמר
השיר "הגיע הזמן לבחור את המנצחים. רק נקדים ונאמר הפרס של
הזוכים הוא: אחריות של שבוע על פרח האהבה."
"ואוו" קראו כולם בקול... הם היו נדהמים ורולי בכלל היה בשוק,
הוא לא האמין לשמעו אוזניו... ורק אני עמדתי שם ולא הבנתי...
"פרח האהבה?" תהיתי בלבי..."מה זה?".
"הזוכים הם:" רולי תפס בידי בהתרגשות ועצם את עיניו בציפייה
"רוני ורולי" "ישששש!!!" צעק רולי, קיפץ בשמחה וחיבק אותי
בחוזקה "את לא מאושרת?" הוא שאל בהתלהבות רבה בעוד שאר האורחים
מריעים ועפים סביבנו בשמחה "אני מאושרת, אבל אני לא יודעת מה
זה אומר" עניתי לו ומשכתי בכתפי
"חחח, צודקת" הוא גיחך "לרגע שחכתי שאת לא מכירה אותו...הפרח
הזה הוא פרח האהבה, הוא שומר על האהבה בעולמנו, כל עוד הוא
פורח האהבה בעולם שוררת, אם הוא ייבול, גם האהבה תיבול,
תיפסק.
והזכות לשמור עליו זה כבוד גדול... זה הדבר החשוב ביותר
בעולמנו!! את יודעת איזה כבוד זה? איזו אחריות מונחת לנו
בידיים?" הוא אמר ולא פסק מלחייך.
"פרח ששומר על קיום האהבה?" שאלתי ועיקמתי פרצופי "אני לא
חושבת שזה נכון...איך יכול להיות שאהבה תלויה בדבר כלשהו? אהבה
זה משהו שבא מבפנים ולא צריך פרח או משהו כדי שישמור עלייה"
"בעולמנו זה ככה" הוא אמר והתעצבן מעט "אני נורא מצטער שאת לא
שמחה מהפרס" הוא נעלב.
"לא רולי, זה לא שאני לא שמחה, אני מאוד שמחה שניצחנו, זה פשוט
ש... טוב אולי אתה צודק, אולי זה באמת ככה בעולמכם, פשוט זה לא
נראה לי הגיוני" השבתי לו
"זה לא נראה לך הגיוני כי את גדלת בעולם אחר" הוא אמר כאילו
מנסה לשכנע אותי.
"נכון, אתה צודק" חייכתי וחיבקתי אותו כדי להראות לו שאני שמחה
מהפרס.
"כל הכבוד לך רוני" נגשה אלי סוריאנה.
"מונחת בידייך אחריות רבה... ועם זאת כבוד גדול." היא הוסיפה
"כן..." אמרתי. למרות שבפנים הפרס עדיין נראה לי טיפשי מידי.
"מי יודע? אולי השבוע המשמעותי הזה יגרום לך להיות מוכנה לקראת
הידיעה על הסיבה לבואך"
"אני נורא מקווה!" אמרתי בעודי מתמלאת תקווה.
"טוב, אז שיהיה לכם בהצלחה ואל תשכחו איזו אחריות מונחת
בידיכם"
"תודה... להתראות" אמרנו שנינו.
"רוני, את יודעת שבמהלך השבוע הזה אני ואת נצטרך להתגורר ביחד
בארמון? בחדר של הפרח?" הודיע לי רולי
"באמת? מגניבב!" לפחות משהו טוב אחד ייצא מזה, לישון עם רולי
באותו החדר.... זה צריך להיות ממש מהנה חשבתי לי.
"ואיי אין לי סבלנות לחכות לסיומו של הערב, אני כל כך רוצה
להגיע כבר לארמון, להסתכל על הפרח... ואיי אני לא מאמין שזה
קורה לי!" רולי נורא התלהב, ולא ממש הבנתי למה, בסה"כ פרח עם
איזו אמונה תפלה...
בסיומו של הערב לקחו אותנו שתי פיות חסונות, שהם שתיים משומרי
הארמון, נסענו אליו בכרכרה מלכותית שהובילו אותה חדי קרן בעלי
כנפיים. כשהגענו לארמון הוא היה מדהים...הוא היה כל כך גבוה
ויפה... בחלונות היו ערוגות פרחים משגעות... פיות קטנות
מעופפות סביבו ומשחקות...
בכניסה לארמון הייתה דלת גדולה נורא עם שתי שומרים... הדלת
הייתה מעץ עבה ובהיר נורא... צבע עץ לבן... לא רואים את זה
לעיתים קרובות... על הדלת היו גבעולים עם פרחים לאורכם, זה
קישט נורא את הדלת, גרם לה להראות חיה ושמחה... נכנסנו לארמון,
שכניסתו הייתה מפוארת אף יותר, הכניסה הייתה ענקית, התקרה כל
כך גבוהה... והמקום עצמו היה מקושט בפסלי פיות רבים, בפרחים
ותמונות משמחות.
רולי אחז בחוזקה את ידי, כולו היה מוצף בהתרגשות והוא כל הזמן
התפעל מהמראה  המקסים של המקום.
השומרים ליוו אותנו לחדר של הפרח... הוא היה בקומה השלישית,
בקומה האמצעית... והוא היה גדול מאוד... היו בו ארבעה מיטות,
שתי פסלים של פיות, פיית הפרחים ופיית היערות... הפסלים היו
פשוט מקסימים.
היו שמה ארונות ספרים... שידות... מנורות... תמונות... בקיצור
זה היה חדר נורא מפואר.
ובדיוק באמצע החדר, היה מונח לו ארון קטן וצר מעץ שיש בו דלת
זכוכית קטנה עם מנעול. ובפנים מונח לו פרח יפהפה... פרח שצבעי
עליו הם צהובים וורודים, הוא גדול יחסית לפרח רגיל והוא פשוט
מקסים... כשהסתכלתי בו עברה בי תחושה חמימה והתחלתי לחשוב
שאולי הם בעצם צודקים...כי זה היה פרח פשוט מקסים, לא הגיוני
שזה סתם פרח שנקטף בגינה.  
"זה המפתח" אמר אחד השומרים והביא אותו לרולי
"ואוו תודה" אמר רולי וכמעט בכה מהתרגשות.
"תשמרו טוב טוב על הפרח, לא כל אחד זוכה לכבוד כמו שלכם, אבל
אם ייקרה משהו לפרח, כל התושבים יתקוממו כנגדכם... לכן, אל
תעזבו אותו לרגע."
"כן, כן ברור!!!" אמר רוני "אנחנו מבינים עד כמה זה חשוב...
ואנחנו נשמור עליו יותר מעל חיינו!"
"טוב מאוד" הוסיפו השומרים "עכשיו נשאיר אתכם לבד.
ואל תשכחו לטפל בו!"
"כמובן" אמרנו שניניו
"רוני את קולטת? תסתכלי עליו! אף פעם לא ראיתי אותו כזה מקרוב
את מבינה עד כמה הפרח הזה חשוב? הוא מרכיב כמעט את כל העולם
שלנו... בלעדיו לא הייתה אהבה, ואני אפילו לא רוצה לדמיין מה
היה קורה לולא האהבה"
"כן... הוא באמת מקסים... רק עכשיו, כשאני מסתכלת עליו אני
מצליחה להבין למה הוא כל כך חשוב." אמרתי בהתפעלות.
לפתע רולי הרכין מבטו
"מה קרה?" שאלתי והתקרבתי לעברו.
"שום דבר, זה פשוט שעכשיו, אני כל כך קרוב למגע בדבר אשר מרכיב
את האהבה... אבל אני עדיין לא יכול לטעום ממנה... את יודעת עד
כמה האהבה חסרה לי? את יודעת כמה הייתי רוצה למצוא אהבה
סופסוף?"
"אני יכולה להבין" אמרתי "כי גם אני מרגישה ככה... גם לי חסרה
אהבה."
"אבל אנחנו נמצא אותה יום אחד" הוספתי לאחר שתיקה של כמה
שניות.
"כן, אני נורא מקווה" רולי חייך חצי חיוך
"עכשיו נלך לישון... מצפה לנו שבוע ארוך" הוא אמר בהתלהבות.
"כן, באמת לא תזיק לי תנומה קלה" אמרתי בחיוך ופנינו כל אחד
למיטתו.

ישנתי כמו נסיכה, בכל חיי לא ישנתי במיתה כל כך נוחה.
והכי טוב הוא,לקום בבוקר והדבר הראשון שאני רואה הוא את
רולי... הוא כל כך מקסים. הוא שבה את ליבי.
"איך ישנת?" שאל רולי ופיהק
"מצוין!" השבתי "ואתה?"
"מעולם לא ישנתי טוב יותר!!" הוא חייך והלך לראות את הפרח.
"הוא כל כך יפה..." הוא אמר בהתפעלות... "אני יכול לעמוד שעות
ולהסתכל עליו, הוא כל כך מיוחד... אני עדיין מתקשה להאמין שאני
ממש עומד על ידו... מסתכל עליו וכל כך קרוב למגע בו."
"תאמין, תאמין" הטחתי בו... "באמת פרח מקסים! ומגיע לך לשמור
עליו... אני תוהה אם יש עוד מישהו בממלכה הזאת שמעריץ אותו
כמוך."
"את צוחקת? כולם מעריצים אותו... אין לך מושג עד כמה... אם
היית חיה בעולם הזה קצת יותר זמן גם את היית מרגישה כמוני.
תהיי בטוחה!"
"אוקי... אם אתה אומר" חייכתי
נשמעה נקישה בדלת... פתחתי אותה ועמדו למולנו שתיים מעובדי
הארמון.
"זה הזמן לארוחת הבוקר... בואו ונראה לכם את חדר האוכל."
"זה לא אותו החדר אוכל שאוכלים בו תמיד?" התפלאתי.
"חחח מה פתאום" גיחך רולי "מתגוררי הארמון אוכלים בתוך
הארמון"
"אהה נחמד..." השבתי בחיוך
"אז קדימה. בואי נלך" הוא אמר, שילב את ידי בידו ויחד דילגנו
מאחורי העובדים.
חדר האוכל היה נורא מפואר וגדול. היו בו שתי שולחנות גדולים,
שולחן אחד למתגוררים בארמון, ושולחן שני לעובדי הארמון.
"זהו מושבכם" התיישבנו בשולחן בין המתגוררים, מלבדנו היו עוד
עשרה אנשים.
"בוקר טוב" סוריאנה אמרה "איך ישנתם?"
"פשוט מצוין!" הגבנו.
"תכירו, זהו בעלי מדריאון ושתי ילדיי לירונד וליסורנה" לירונד
היה בערך בן 18 וליסורנה קטנה בת 4...  
"זוהי אחותי איסוונה" היא אמרה ואיסוונה קמה על רגליה, בעיניה
היה נראה כאילו דמעות מציפות אותן והיא עוצרת בעדן מלזלוג.
"אני נורא שמחה לראות אתכם" היא אמרה והחדירה בי מבט עמוק שגרם
לי לצמרמורת. קצת נבהלתי... זה היה משונה לא הבנתי למה היא
בוהה בי ככה, ולמה היא נראית על סף בכי. "נעים מאוד" אמרתי לה
ולחצתי את ידה והיה נראה שהיא לא רוצה להרפות.
התיישבנו שניניו... היא עשתה לנו היכרות עם שאר יושבי השולחן
אבל לא כל כך התרכזתי בהם, לא כל כך הקשבתי לה... לא הצלחתי
להפסיק לחשוב על איסוונה, הרגשתי משהו מיוחד לגביה... משהו
שונה.
מן קירבה עצומה כזאת ועם זאת פחד וחוסר הבנה. למה היא הסתכלה
עלי ככה, למה היא כל כך התרגשה מלראות אותנו?

לאחר הארוחה המפוארת עליתי לחדר והתיישבתי על המיתה.
"רוני? מה את נשארת בחדר כל היום? בואי נרד קצת לאגם" ביקש
ממני רולי. אבל אני הייתי כל כך שקועה במחשבות שלא עניין אותי
לצאת מהחדר.
"אולי עוד מעט" השבתי לו. הוא ניגש אלי והתיישב על ידי.
"מה קרה?" הוא שאל
"שמת לב איך איסוונה הסתכלה עלי?" שאלתי...
"אממ....כן" הוא אמר "תראי איזה אגם יפה יש מחוץ לחלון" הוא
ניסה להתחמק.
"מה אתה מדבר איתי על אגמים עכשיו? אני מדברת איתך על משהו
רציני" התעצבנתי מעט
"אל תתייחסי לזה" הוא אמר "בטח היא סתם התרגשה מלראות אותך,
הרי כמו כולם גם היא יודעת עלייך"
"אני לא יודעת" אמרתי, משכתי בכתפי והלכתי להסתכל מבעד לחלון.
הנוף היה מרהיב, היה לו שם אגם קטן ומיוחד נורא, פרחים,
ציפורים ופיות קטנות שרות ומשחקות.
וילדי הארמון משחקים במחבואים, שמתי לב שלילדים הקטנים עדיין
אין כנפיים... הבנתי שהם צומחות בגיל מסוים.
הרמתי מעט את מבטי מעלה יותר ובאופק ראיתי מן מקום שומם
ורחוק... מקום שונה משאר הממלכה השמחה והפורחת. שם הכל היה
נראה נבול... ריק מחיים, זה היה נראה מקום קר מאוד וקודר.
המקום העביר בי צמרמורת.
"רולי?" קראתי לו "בוא רגע".
"כן... מה קרה?" הוא שאל.
"מה המקום הזה?" שאלתי והצבעתי לעברו.
"זה האי נורוואו" הוא ענה במהירות
"למה הוא נראה כל כך אפל, כל כך שונה משאר העולם שלכם?" שאלתי
בהתעניינות.
"כי מוטלת עליו קללה" הוא ענה.
"זה היה פעם האי המופלא ביותר בעולמנו. שם הדשא היה ירוק יותר,
השמיים כחולים יותר, הפירות טעימים יותר, הפרחים פרחו יותר...
הכל שם היה כל כך נפלא. היו צומחים שם צמחי מרפא בשפע... האהבה
שם הייתה חזקה מכל מקום אחר למרות שלא היה להם פרח אהבה. זה
המקום הכי מדהים בעולמנו! אין שמה רוע. כולם חיים בשלום זה עם
זה, כולם עוזרים זה לזה. והמקום פשוט מקסים עשיר בצמחייה,
באושר. אי אפשר לתאר במילים עד כמה היה נעים להיות במקום
הזה... אבל את כל זה אני שמעתי. אני הייתי בן שנה כשהקללה נפלה
על המקום" הוא אמר והרכין מבטו.
"אבל למה זה קרה? למה שמישהו יקלל מקום כל כך מדהים?" שאלתי
באכזבה.
"היה פעם מלך למקום הזה. מלך טוב ומקסים. כולם אהבו אותו.
אך יום אחד כשהוא ובנו שחו באגם, בנו טבע. ומאז ליבו הפך קר,
כאבו היה עצום כל כך שהוא התחיל לשנוא את המקום. הוא שנא את כל
מה שנראה יפה, טהור...הוא כל כך כעס והרגיש שאין עוד אהבה
בעולם.
להסתכל על דברים כל כך יפים כמו אגמים ופרחים גרמו לו להיזכר
בכל אותם ימים שבהם הוא היה משחק עם בנו, בכל אותם ימים שמחים.
הוא לא יכל לעמוד בזה, הוא לא יכול היה לחיות במקום כל כך יפה
והטיל את הקללה. הוא לא רוצה לראות שמחה. הוא לא רוצה לראות
אהבה. הוא כפה על כל תשבי העיר לחיות באפלה הזו. הציפורים כבר
לא מציצות שם, הפרחים לא פורחים, העצים ערומים מעלים ויש שם
חושך תמידי.
באותו הזמן הייתה מכשפה טובה שלא יכלה לסבול את מה שקרה, היא
ניסתה להסיר את הקללה אך לא הצליחה לגמרי. אך יום אחד, יום
קרוב מאוד הקללה כנראה תוסר.
"ואיך זה ייקרה?" שאלתי
"עוד מוקדם מידי לומר" הוא השיב לי "אך את תדעי, את תדעי
בקרוב. בקרוב מאוד!"
"שוב פעם את תדעי?" הגבתי בעצבנות.
"כל כך יפה פה אבל יש יותר מידי מסתוריות! זה מתחיל להציק!"
"את עוד תביני למה זה ככה, זה לא שאנחנו עושים לך בכוונה או
משהו כזה. את תראי שכשתגלי זאת את תביני אותנו!" הוא אמר כמנסה
להצטדק.
"בסדר, בסדר" הגבתי בזלזול "אני יורדת קצת למטה..." אמרתי
ופניתי לעבר הדלת.
ירדתי במדרגות... לא ידעתי ממש לאן. פשוט הייתי נורא עצבנית
וכל שרציתי היה לצאת קצת ולשאוף אויר. כשעברתי במסדרון שמעתי
קול קורא לי "רוני..." קפצתי בבהלה והסתכלתי לצדדי אך לא ראיתי
איש.
"רוני, אני פה... בחדר" שמעתי שוב והסתכלתי לעבר החדר. שם ישבה
לה על המיתה איסוונה.
"את מדברת אלי?" שאלתי והצבעתי על עצמי.
"כן, כן" היא אמרה בחיוך "בואי, היכנסי" נכנסתי בביישנות
מעורבת בסקרנות לחדר. נעמדתי על יד איסוונה ואמרתי "היי, את
איסוונה נכון?" "כן..." היא אמרה "בואי. שבי" התיישבתי על
המיתה, לא קרוב מידי אליה כי התביישתי ולא הבנתי מה קורה.
"אז מה שלומך?" היא שאלה "אממ... בסדר, קצת סקרנית" השבתי לה.
"סקרנית? בקשר למה?"
"בקשר להכל, בקשר למה אני עושה פה בכלל... לפעמים אני תוהה אם
זה חלום או מציאות.
"זוהי מציאות" היא אמרה בחצי חיוך והתקרבה אלי מעט.
"חמודה, אין לך ממה לפחד... בסופו של דבר, אם תרצי תוכלי לחזור
הביתה, למרות שנשמח נורא שתישארי." היא אמרה.
"ואני אחזור!" אמרתי לה חד משמעית "אין לי מה לחפש פה! אני לא
מפה! אני אחזור לעולם שלי, לבית שלי, למשפחה שלי! אני כל כך
מתגעגעת להורים שלי!!"
הבחנתי בדמעות שמתחילות לזלוג לה, אך היא מנסה להסתיר אותן.
"היית נורא קרובה להורים שלך?" היא שאלה
"אממ... כן. אפשר לומר, הם ההורים שלי... אני אוהבת אותם נורא.

אבל כל כך מוזר היה לי שהתברר לי שהם יודעים שאני פה, שהם תמיד
ידעו שאני אגיע לכאן ולא אמרו לי דבר בקשר לזה"
"בטוח שהם רצו לטובתך... והם עשו את הדבר הנכון. זה קשה היה
להסביר לך את זה מראש, צריך שקודם תסתגלי למקום"
"למה עלי להסתגל אליו?" שאלתי... "הרי אני בכל מקרה אחזור
הביתה לבסוף"
"הבית שלך יכול להיות גם פה" היא אמרה  "מניין לך לדעת שלא
תרצי להישאר פה בעתיד?"
"אני יודעת את זה!" קבעתי "מה כבר יש לי לחפש פה? אני מרגישה
פה כל כך שונה, כל כך לא שייכת! אני בת אדם!" הדגשתי "בעוד
כולכם פה פיות, לכם יש כנפיים, מנהגים... ואני סתם אחת שלא
קשורה, שנתקעה פה" אמרתי כשעצבות תקפה אותי.
"אל תגידי את זה, את לא צריכה להרגיש לא שייכת. כי את כן
שייכת! כשתגלי מהי הסיבה לבואך את תביני עד כמה שאת שייכת"
"אם את אומרת..." השבתי לה "טוב אני חושבת שאני אזוז לי" אמרתי
והתכוננתי לקום.
"ביי חמודה" היא אמרה
"להתראות"
"רוני!
חכי רגע" היא אמרה כשהתכוננתי לצאת
"כן? מה קרה?" שאלתי.
"אני יכולה לקבל ממך חיבוק?" היא שאלה
"כן... בסדר." אמרתי והתקרבתי לעברה, לא הבנתי מה קרה לה...
למה היא רוצה חיבוק ממני? למה היא הסתכלה עלי ככה בארוחת הבוקר
ולמה היא כמעט בכתה כשדברנו... אבל חיבקתי אותה. וכשחבקתי אותה
הרגשתי כל כך הרבה חמימות... הרגשתי כל כך מוגנת באותו הרגע
ופשוט התחלתי לבכות... הדמעות זרמו מבלי ששמתי לב והיא המשיכה
לחבק אותי. לאחר מספר שניות הירפתי והודיתי לה .
"את יכולה לבוא אלי תמיד כשאת צריכה... אני כאן בשבילך, ואני
אעזור לך"
"תודה רבה" אמרתי לה "נורא עזרת לי... שמחתי לדבר איתך
להתראות" אמרתי וסגרתי אחרי את הדלת.

כך עברו להם מספר ימים שבהם התקרבתי נורא לאיסוונה, סוריאנה
ורולי. הרגשתי נורא טוב יחסית, כי הם העניקו לי הרבה אהבה
וחיבה. התחלתי להתאהב במקום.

בערב אחד, אני ורולי יצאנו החוצה... הלכנו לגן נורא נחמד... עם
דשא רחב, ירוק ונעים...
החושך כבר ירד... שכבנו על הדשא, נשענתי לו על היד והוא חיבק
אותי כי היה מעט קר... הסתכלנו לשמיים ודברנו.
"רולי..." אמרתי לאחר דממה של כמה דקות שפשוט שכבנו שם,
הסתכלנו מעלה וחשבנו לעצמנו
"אתה יודע שהירח שלכם גדול בהרבה יותר משלנו?"
"חחח" רולי צחק "להפך, הוא קטן יותר, פשוט שלנו קרוב יותר
לארץ...שלכם מרוחק יותר, אבל שלכם גדול יותר"
"אהה באמת?" התפלאתי. "זה מוזר עד כמה שהעולם שלכם דומה לשלנו,
אני לא מבינה למה בכלל יש הפרדה בין העולמות. זה יכול היה
להיות נורא נחמד שכולנו נגור ביחד"
"אולי את צודקת" הוא אמר והסתכל למעלה "באמת קיים דמיון רב...
אבל ההפרדה נותנת את הספק, את המיסטוריות... וחוץ מזה אני לא
בטוח שהייתי רוצה לחיות יחד איתכם באותו העולם...."
"למה?" שאלתי
"כי עם כל המלחמות שיש ביניכם לבין עצמכם, למרות שאתם כולכם
בני אדם, תארי לך מה היה קורה אם היינו חיים איתכם ביחד?
שאנחנו שונים ממכם... אם אתם נלחמים כל כך הרבה זה בזה, אחים
באחים, אז אני לא רוצה לחשוב מה הייתם עושים לשונים מכם."
"כן, אתה צודק" אמרתי באכזבה
"אצלכם זה עולם כל כך יפה, אין טיפת רוע."
"יש רוע, לצערי בכל מקום יש רוע... פשוט לא אצל כל כך רבים
מאיתנו כמו שאצלכם."
"אני עוד לא נתקלתי ברוע פה" אמרתי בהחלטיות.
"את תתקלי" הוא אמר במהירות
"מה? למה אתה מתכוון?" שאלתי ולא הבנתי
"את עוד תביני"
"שוב פעם המשפט הזה? אני כל כך רוצה לדעת כבר על מה כל
המיסטוריות הזו"
"אני חושב שזה ייקרה בקרוב, כי את מסתגלת די טוב"
"אני מקווה שאתה צודק, כי המתח הזה משגע אותי!!"
"רוני!" הוא אמר ולפתע התרומם כמישהו שנזכר בזה הרגע במשהו
חשוב.
"מה קרה??" שאלתי בבהלה
"את נעלת את הארון של הפרח אחרי שהשקת אותו נכון?"
"אממ... אני חושבת, אני לא בטוחה" אמרתי באופטימיות
"את לא בטוחה?" הוא לפתע צעק.
"מה זה החוסר אחריות הזה?"
"תירגע...מי כבר יירצה לגנוב אותו?" לא הבנתי על מה כל
המהומה.
"תמיד יש את הסיכון, אם ייקרה לפרח משהו אני לא אסלח לך!
עכשיו בואי" הוא תפס בי והתחיל לעוף ביחד איתי.

כשהגענו הוא רץ במדרגות כסהרורי, לא הספקתי לעמוד בקצב שלו.
הוא נכנס לחדר בעוד אני מספר צעדים אחריו ולפתע שמעתי צעקה
"לאאאא" הוא צעק בחוסר אונים ונפל על רגליו, מחזיק את ראשו בין
ידיו.
"זה לא יכול להיות" אמרתי בקול צרוד... לפתע הרגשתי שהפילו עלי
אבן ענקית... הרגשתי כל כך מוקפת, כל כך אשמה, כל כך פחדתי
מהתגובות של שאר הפיות.
נגשתי אל רולי ושמתי את ידי על כתפו
"אני מצטערת" הוא לא אמר כלום, הוא פשוט קם... הסתכל לי לתוך
העיניים בעודו דומע, על פניו היה מבט טינה שגרם לי לבכות...
העיניים שלו היו נראות כל כך כואבות... הוא הסתכל עלי במשך כמה
שניות במבטו הקודר, הסתובב ויצא מהחדר.
"רולי. חכה לי" צעקתי ורצתי לעברו
הוא הלך הליכה מהירה, לא התייחס אלי, כאילו לא הייתי שם.
רצתי למולו וניסיתי לעצור אותו
"אני מצטערת, בבקשה. לא ידעתי שזה ייקרה"
הוא עצר. "תעזבי אותי, אני לא רוצה לראות אותך... את לא מבינה
את זה? אני שונא אותך!" הוא אמר והמשיך ללכת.
אני נשארתי עומדת שם, הרגשתי כל כך רע, כל כך אשמה, כל כך
מושפלת.
עמדתי שם ולא יכולתי לזוז מרוב פחד, עצב, אכזבה מעצמי, רגשות
אשמה.
מעולם לא ראיתי את רולי כל כך עצוב, כל כך קר. הוא אף פעם לא
דיבר אלי ככה.

הלכתי לחדר. כי לא ידעתי מה לעשות.
ישבתי על המיתה ברגלים משולבות, וכל פעם מול פני ראיתי את
הארון הפתוח והריק של הפרח... זה העביר בי חרדה, זה גרם לי
להרגיש שמשהו מחלחל בי וצובט אותי בדיוק בגרון.
חיכיתי שרולי יגיע, ומחשבתי לא נדדה לשום מקום אחר מלבד הפרח,
מה האנשים יאמרו, מה ייקרה עם רולי.... ומה יהיה על האהבה? היא
תיפסק?
"לא" צעקתי "אסור שזה ייקרה! האהבה לעולם לא תיפסק! עם או בלי
פרח היא תמיד תישאר!"
עברה שעה, עברו שלוש ורולי עוד לא חזר
התחלתי לדאוג.
החלטתי ללכת לחפש אותו.
לא ידעתי היכן לחפש, עד שנזכרתי... "סי!" אמרתי לעצמי בקול
רם... "הוא תמיד הולך אליו כשמשהו מעיק עליו! בטוח שהוא שם!"
רצתי מהר, וכל הדרך חשבתי למה בכלל אני הולכת? מה אני כבר אומר
לו? הוא יירצה להקשיב לי בכלל? הוא אי פעם ייסלח לי?
למה הייתי כל כך טיפשה? כל כך חסרת אחריות... מגיע לי שכולם
ישנאו אותי! זה מגיע לי!

הגעתי למקום... נכנסתי בהתרגשות וחרדה אל תוך המערה.
לא היה שם אף אחד
"סי" קראתי בקול "סייי, איפה אתה?"
"אני פה, אני פה... מה יש?" הוא לפתע קפץ מתוך המים
"ראית את רולי?" שאלתי במהירות
"אמממממ........אני לא חושב שמותר לי לומר לך" הוא ענה לי
והתנער מעט מהמים
"סי אתה חייב לומר ל! בבקשה! זה חשוב נורא"
"אמממ....אבל הוא לא ממש רוצה לראות אותך
תגידי לי איך יכולת להיות כל כך חסרת אחריות? את יודעת למה
גרמת? תמיד הייתה לי התקווה למצוא אהבה...עכשיו היא התפוגגה"
הוא אמר בעצב.
"אז אל תיתן לה להתפוגג! זה בסך הכל פרח! הוא לא שולט באהבה...
רק הלב שולט באהבה." אמרתי בהחלטיות.
"אל תדברי שטויות" הוא ענה "האהבה התקיימה בזכות הפרח הזה,
תקלטי שפה זה לא העולם של בני האדם... פה זה שונה"
"האהבה היא אותו הדבר בכל מקום" אמרתי "אני בטוחה בזאת! הלב
שלי אומר לי את זה!"
"טוב, טוב, טוב" הוא ענה בחיפזון "בכל מקרה, רולי לא רוצה שאני
אומר לך איפה הוא... אבל, אני חושב שחבל עליכם... אני חושב
שכדאי שתדברו קצת ותלבנו את הדברים... אז אומר לך איפה הוא"
"תודה רבה!! איפה הוא???"
"הוא היה פה, דבר איתי ואז הוא אמר לי שהוא הולך קצת לאגם
המרכזי... רולי נורא אוהב את המקום... אבל אם לא תמהרי להגיע
לשם, ייתכן ותפספסי אותו"
"תודה, תודה... אני רצה מייד
ביי סי ותודה"
"אני מקווה שתמצאי אותו, וגם את הפרח!!" הוא קרא לעברי בעודי
רצה. וחזר אל תוך המים.

רצית מהר ככל שיכלתי, לא עצרתי לרגע, אפילו לא בכדי להסדיר את
נשמתי. עד שהגעתי למקום... ראיתי את רולי יושב עם גבו לכיווני
וזורק אבנים אל תוך האגם. רציתי כל כך לגשת אליו, לחבק אותו...
אבל הוא כל כך כועס עלי, מה אני אומר לו? באיזו צורה עלי
להצטדק? או אם בכלל...

"רולי..." קראתי לו בלחש ונגעתי בגבו... הוא הסתובב בבהלה,
והבחנתי כי עיניו דומעות.
"מה את עושה פה? תסתלקי!!" הוא צעק עלי בקרירות.
"רולי, בבקשה... אני מצטערת, אבל אל תעשה לי את זה, אל תתעלם
ממני... זה כואב לי כל כך"
"מה את יודעת על כאב? את רק יוצרת כאב..." הוא אמר ואני הרגשתי
כל כך פגועה "תראי מה עשית.
הרסת עולם שאפילו לא שייך לך" הוא אמר כשמבט שנאה בעיניו
דמעות החלו לזלוג מעיני ואיני שולטת בהם... "באמת שלא
התכוונתי, אתה חייב לסלוח לי"
"תלכי מפה! אני לא רוצה לראות אותך" הוא פקד
"רולי בבקשה, אל תעשה לי את זה... תגיד לי מה אני יכולה לעשות
כדי שתסלח לי?"
"תחזירי את האהבה לעולמנו" הוא אמר חד משמעית
"אבל האהבה לא הלכה לשום מקום" אמרתי ומשכתי באפי "אהבה לא
יכולה להיעלם, היא רגש שנמצא בתוך הלב, ולא בשום פרח"
"אצלי היא נעלמה" הוא אמר בקול קודר
לרגע באמת היה נראה לי שהוא לא מרגיש שום רגש של אהבה, או
אפילו חיבה, הוא היה כל כך קר... כל כך פגוע.
לא ידעתי מה לענות, אז רק התיישבתי שם על ידו... הוא התרחק
מעט, אבל לא אמר כלום.
ישבנו שמה כמה דקות בלי להוציא מילה, הוא זרק אבנים בחוזקה אל
תוך האגם... ואני רק ישבתי שם, והרגשתי שהוא זורק את האבנים
הללו עלי.
"רולי איך נאמר את זה לכולם?" שאלתי לאחר מספר דקות של שתיקה.
"איך נאמר?!?!" הוא צעק לעברי.
"אני לא מתכוון לעזור לך פה, את הבאת את זה על עצמך... ואת
תספרי את זה לבד. אני לא בעסק!"
"אתה לא יכול להשאיר אותי לבד עם זה!" אמרתי והתחלתי לפחד.
"את הבאת את זה על עצמך" הוא אמר, קם, פרס את כנפיו ועף בחזרה
לארמון.
"רולי, חכה לי! בבקשה... אל תשאיר אותי לבד עם זה" צעקתי אבל
הוא לא הקשיב, לא חזר...  רק המשיך לעוף"
התחלתי ללכת לעבר הארמון כשבלבי יש כל כך הרבה פחד. כל כך
פחדתי מהצורה בה יגיבו התושבים.
הרגשתי כל כך חסרת אונים, כל כך מוקפת... מכל הכיוונים, כל כך
לבד...

כשהתקרבתי לארמון שמעתי קולות רבים, ככל שהתקרבתי הקולות
התחזקו... זה היה כמו דיבור, צעקות... כמו התקוממות.
הגעתי לארמון ושם עמדו מאות פיות. כשבראשן עמד לו רולי.
"הנה היא!" צעקה אחת הפיות והצביעה לעברי.
"תסתלקי!!" צעקו הרבה מהפיות
"תחזרי למקום שממנו באת! הבאת עלינו רק צרות."
"אני מצטערת, אני מצטערת" אמרתי והתחלתי לבכות
"תסתלקי מפה! אנחנו לא רוצים לראות אותך שוב" הם צעקו לעברי.
"אבל אני לא יודעת איך לחזור הביתה" אמרתי בחוסר אונים.
"זה לא אכפת לנו" הם השיבו "תעופי מפה, או שתתקני את מה
שעשית!!"
"אבל אתם לא מבינים שהאהבה לא יכולה להיעלם? היא שוכנת בכל אחד
מכם!!"
"תשתקי! את לא יודעת מה את אומרת!!" הם קטעו אותי באמצע דברי
"אם האהבה לא הייתה קיימת אז לא היה אכפת לכם כל כך, כי אתם לא
הייתם מרגישים אהבה, אז היא לא הייתה חסרה לכם!" צעקתי בבכי אך
ללא הואיל.
"תפסיקי לקשקש!" אמר רולי והתקדם לעברי. "אל תנסי להצטדק! את
אשמה, ואת יודעת את זה.
זה שתנסי למכור לנו דעות מוטעות לא תכפר על מה שעשית"
"רולי מה קרה לך?" שאלתי והסתכלתי עמוק עמוק אל תוך עיניו.
"אתה לא אותו האחד..."
"איך את רוצה שאני אהיה אותו האחד אם גזלת ממני את האהבה?" הוא
אמר והחל בוכה.
"לא גזלתי ממך כלום, אתה גוזל אותה מעצמך! ואתה יודע את זה,
אבל מסרב להאמין."
"אתם כולכם יודעים את זה!!" צעקתי "פשוט נוח לכם להישען על
משהו... להאמין שאתם תלויים במשהו... במקום להאמין שאתם יכולים
להסתדר לבד! נוח לכם להרגיש שמשהו שומר על קיום האהבה, שמשהו
לא מעלים אותה ממכם. אבל אתם לא מבינים שהאהבה היא רגש... זה
משהו שבא מבפנים, לא צריך שום פרח ושום דבר כדי לשמר אותו"
הבחנתי באיסוונה וסוריאנה עומדות מאחורי כולם בצד... לא רוצות
להתערב. איסוונה הייתה נראית נורא עצובה. כאילו שהן מבינות
אותי.
"יש משהו בדבריה" אמרה אחת הפיות.
"לא לא, אל תקשיבו לה!" צעק רולי." וניסה להסיט אותם כנגדי.
הוא הסתובב לעברי וצעק "מה את חושבת? שתגיעי לכאן יום אחד
ותקבעי לכולנו איך לחיות, תשני לנו את כל צורת החיים שלנו?"
"הגיע הזמן שתפקח את העיניים רולי! אתה אטום!" הטחתי בו "אתה
מסרב להקשיב לאמת... כי נוח לך יותר להאמין שמשהו מוחשי מחזיק
אותך"
"תסתמי!" הוא צעק ואטם את אוזניו. "את לא יודעת מה את אומרת
בכלל!"
"אני כן יודעת, וכולכם יודעים שאני צודקת!!!"
"אתה!" אמרתי והצבעתי על חררארו מהמכולת "זאת אשתך על ידך?"
"כן..." הוא אמר. "לפחות ככה היא הייתה עד שאת הרגת לנו את
האהבה."
"אם עכשיו היא תיחטף... אתה תלך להציל אותה?"
"כמובן!" הוא ענה
"למה?" שאלתי מיד, בלי לתת לו זמן לחשוב
"כי אני אוה..." הוא התחיל להגיד אבל נעצר ועל פניו היה מבט של
אחד שהרגע הבין משהו חשוב מאוד ועיניו בהקו.
"כי אני אוהב אותה" הוא השלים את משפטו "אני אוהב אותה! אני
אוהב אותך!" הוא אמר בשמחה ונישק את אשתו.
לפתע איסוונה וסוריאנה החלו מוחאות כפיים וגררו אחריהן את כל
השאר.
"אתם רואים? האהבה לא עזבה, והיא לעולם לא תעזוב! היא נמצאת
בכל אחד ואחת מכם!"
ראיתי איך כולם מתחבקים. איך כולם מבינים שאני צודקת.
אבל רק רולי סירב להאמין.
"היא טועה! אל תקשיבו לה! היא מנסה להטעות אתכם. היא עושה לכם
שטיפת מוח" הוא קרא ורץ בין האנשים, ניסה לשנות את דעתם.
"אוי רולי... אתה לא מבין כמה אתה מפסיד, אתה... שתמיד כל כך
הערצת את האהבה מתכחש להאמין לה"
"הערצתי אותה כשהיא הייתה קיימת" הוא אמר, החל לבכות ועף משם
בעודו פגוע ומרגיש מובס.
שמחתי כל כך שהצלחתי להוכיח לאנשים מהי האהבה, אבל עם זאת
הרגשתי עצב נורא בגרון על כך שדווקא רולי, מי שחשבתי שהוא
האהבה שלי. מי שהיה הכי חשוב לי להוכיח לו את קיומה של
האהבה... דווקא הוא לא מאמין לי.
דווקא הוא לא מאמין באהבה.

כולם הריעו לי, ואז סוריאנה ואיסוונה התקרבו אלי.
"אני חושבת שהגיע הזמן" אמרה לי סוריאנה...
"הזמן? הזמן למה?" שאלתי.
"הזמן שתגלי את האמת"
כולי התמלאתי התרגשות. ועם זאת פחד... כל כך הרבה זמן רציתי
לדעת את האמת. אבל דווקא עכשיו, עכשיו כשהגיע הרגע, למה אני
פוחדת?
"את מוכנה?" שאלה סוריאנה.
"אני חושבת שכן..." אמרתי בהיסוס. והבחנתי שאיסוונה לחוצה יותר
ממני.
"הכל התחיל לפני כמעט 16 שנים" התחילה סוריאנה לומר.
"היה מלך נורא טוב... שמלך על האי נורוואו..."
"כן, כן. אני מכירה את הסיפור" קטעתי אותה... "הבן שלו טבע,
הוא נהפך לקר והטיל על האי קללה... אך איך כל זה מתקשר אלי?"
שאלתי בחוסר סבלנות.
"כי באותו הזמן, הייתה מכשפה נורא טובה, שלא סבלה את העובדה של
קיום הקללה. היא ניסתה להסיר את הקללה מהאי אך לא הצליחה.
אבל היא כן הצליחה לעשות שהקללה תהיה זמנית.
באותו הזמן את נולדת." "אז מה?" קטעתי אותה שוב. "אני נולדתי
בעולם של בני האדם, איך אני קשורה לסיפור"
"את לא נולדת בעולם של בני האדם" היא אמרה ברכות.
"מה????" שאלתי בתדהמה ולבי כמעט ונעצר.
"את נולדת בעולמנו. רוני, את פייה... ובעצם קוראים לך
מירנדה."
"לא, לא זה לא יכול להיות! אני לא פייה! אני לא!!!" צעקתי "אני
בת אדם! זה לא ייתכן!!"
"רוני, את פייה.
ואיסוונה היא אמא שלך" היא הוסיפה
"אני לא מאמינה" אמרתי ואטמתי את אוזני בבכי "זה לא יכול
להיות"
"הגיע הזמן שתדעי את האמת
רק את יכולה להציל את האי, רק את יכולה להציל את האנשים
ששוכנים בו מהאפילה המתמדת"
"לא! זה לא נכון!" צעקתי לעברה "אני לא פיה, אין לי כנפיים!
אני לא פיה!"
"רוני, חמודה... אם תרצי לחזור לעולמך אנחנו ניתן לך, לא נוכל
להחזיק אותך פה. למרות שאני נורא אשמח אם תישארי איתי" אמרה לי
איסוונה, אימי.
"אבל לפני שתגיעי להחלטה, לפחות תנסי להציל את האי"
"אבל איך אני יכולה להציל אותו?" שאלתי בתמימות.
"אחרי שאת נולדת..." המשיכה קוריאנה לספר "המכשפה אמרה שרק את
תוכלי להציל את האי... בתוך 16 שנה... כשתגיעי לגיל הבגרות.
היא לא אמרה איך, היא רק אמרה "אהבתם תביא לחיסולו" עדיין לא
הבנו לגמרי את המשפט, לא הבנו אהבה של מי?
המלך של האי שמע על זה והתעצבן נורא. הוא רצה לחטוף אותך
ולהרוג אותך, וכך לא תוכלי להחזיר לאי את השלווה. המכשפה אמרה
שצריך להחביא אותך. היא אמרה שהפתרון הכי טוב הוא לשלוח אותך
לעולמם של בני האדם ושם תסתתרי עד שתגיעי לגיל 16 שבו תוכלי
להסיר את הקללה.
באותו הזמן היו שתי הורים שלא יכלו ללדת, בעולמם של בני
האדם... אנחנו הגענו לעולמם כשאת היית תינוקת קטנטנה. פנינו
אליהם. בהתחלה הם נבהלו, לא הבינו, לא הסכימו... אבל אז הם ראו
אותך והתאהבו בך. הם החליטו שהם יישמרו עלייך בזמן הזה והם
ידעו שיבוא היום שבו תצטרכי לחזור"
אני הייתי בשוק, לא הבנתי איך זה נפל עלי... למה אני? למה
דווקא אני...
"והנה הגיע היום, עכשיו את פה... ואת צריכה להסיר את הקללה.
אנחנו מבינים שאת התרגלת לעולם בני האדם ושסביר להניח שתרצי
לחזור אליו, לכן ההחלטה היא בידייך, את תחליטי אם להישאר פה
איתנו או... לחזור לעולמם של בני האדם ולהיהפך לאחת מהם. אל
תתני לנו תשובה עכשיו, תחשבי על זה טוב טוב.
אך אם תחליטי לחזור אליהם, את תצטרכי לעזוב לפני יום הולדתך
ה16... כי לאחר מכן השערים ייסגרו בפנייך ולא תהיה כל דרך
להחזירך."
לפתע עלתה בראשי התמונה של האי, הועברה בי אותה הרגשת צמרמורת
שהייתה בי כשהבטתי בו, הרגשתי את כל האפלה שאותם אנשים נמצאים
בה כבר 16 שנה, חשבתי על כל הסבל שעובר עליהם ואז הרגשתי כאילו
נכנס בי משב רוח חזק שהעביר בי רצון עז, שהעביר בי תקווה וכוח
להציל את האי. אני הבנתי שרק אני יכולה לעשות זאת, ואני אעשה
זאת! אני חייבת להצליח!
"הבנתי" אמרתי והזדקפתי "אני אציל את האי...ולאחר מכן אני
חושבת שאחזור הביתה, אבל אני אציל את האי! אני חייבת!"
"תודה לך..." הן השיבו לי "אבל אל תחליטי כבר עכשיו אם לחזור
הביתה או להישאר... תחשבי על זה יותר"
"אני אחשוב, אבל אני לא רואה הרבה סיבות להישאר פה... את אמא
שלי ואני אוהבת אותך נורא... אבל אני התרגלתי למשפחתי
השנייה... כמה שארצה לא אוכל לשכוח אותם."
אמרתי והבחנתי במבט עצוב בענייה של איסוונה.
"אני מבינה אותך" היא אמרה ברכות וליטפה את ראשי "ההחלטה היא
שלך בלבד, אבל לפחות תבטיחי לי שתחשבי על זה"
"אני מבטיחה" אמרתי וחיבקתי אותה.

כשהלכתי לישון, בחדרי שבארמון רולי לא בא ללילה. נורא כאב לי
על כל החברות שלנו שהתבזבזה ככה בגלל עקשנות שלו, וחוסר אחריות
מצדי.
כשקמתי בבוקר הלכתי לבקר את סי, וספרתי לו על כל מה שקרה.
"את רואה שהסבלנות משתלמת?" הוא אמר "הנה, עכשיו את יודעת את
האמת סופסוף, ואת כל כך נלחצת בהתחלה"
"כן" אמרתי בחיוך "תאמת, שעכשיו אני מרגישה נורא קשורה
למקום... רק דבר אחד חסר לי"
"מה זה?" הוא שאל
"רולי, אני ממש מתגעגעת אליו... תמיד חשבתי שבזמן שאני אגלה את
האמת, הוא יהיה איתי ואני אוכל לדבר איתו על זה. אבל טעיתי.
אני נורא מתגעגעת אליו" אמרתי בעודי יושבת על אבן וטובלת את
רגלי בתוך האגם.
"רולי הוא עקשן, אבל אל תדאגי, הוא עוד יתרכך לאחר שהוא יירגע
קצת"
"אני רק מקווה שזה יקרה לפני שכבר יהיה מאוחר מידי" אמרתי
והשפלתי מבטי.
"מאוחר מידי? מאוחר מידי למה?" הוא שאל
"החלטתי שאני עוזבת לאחר שאצליח להציל את האי"
"את בטוחה בהחלטה הזאת?"
"כן... אין לי הרבה מה לחפש כאן, במיוחד עכשיו כשרולי כבר לא
מדבר איתי"
"אהה בכל מקרה אני אשמח אם תישארי" הוא אמר וקיפץ מעל המים.
"אבל דבר אחד אני לא מבינה" אמרתי לאחר שתיקה קצרה.
"מה זה?" הוא שאל
"למה שמישהו יירצה לגנוב את הפרח? הרי כולם פה כל כך אהבו
והעריצו את הפרח. למה שיגנבו אותו?"
"אולי מי שגנב אותו לא היה מעוניין בפרח, אלא במה שייקרה לאחר
גניבתו" הוא ענה במבט חכם.
"למה אתה מתכוון?"
"אולי מי שגנב אותו, בעצם רצה שאת תעזבי את המקום, הוא ידע
שכולם יכעסו עלייך וירצו לסלק אותך"
"זה יכול להיות, אבל מי יכול לעשות את זה?"
"מישהו שממש לא רוצה אותך פה, או אולי מפחד מהעובדה שאת פה"
"אתה מתכון למלך של האי נורוואו?" שאלתי.
"כן"

כשחזרתי חיכה לי רולי בכניסה לארמון.
"רוני" הוא קרא לעברי
"רולי! איפה היית? דאגתי לך"
"זה לא חשוב עכשיו!" הוא אמר במבט קר.
"אני רוצה שתחזירי את האי לקדמותו!"
"גם אני רוצה, מאוד רוצה!... אבל אני לא יודעת איך!
"אני חושב שאת צריכה להלחם בו."
"להלחם בו??" שאלתי בפחד
"כמובן! איך עוד אפשר להביס אותו?"
"אבל אני פוחדת להלחם בו"
"לא ממש אכפת לי אם את פוחדת או לא. את היית הנבחרת זאת אומרת
שרק את יכולה. ואת צריכה לעשות זאת מהר! אם לא תאלצי להישאר
פה, ואני לא רוצה שזה ייקרה"
"אל תדאג, גם אני לא רוצה להישאר" השבתי לו בתוקפנות
"אני שמח שזה הדדי" הוא אמר
"עכשיו מה את חושבת לעשות?"
"להלחם בו כמובן! העיקר לסיים את זה כמה שיותר מהר וככה לחזור
הביתה בהקדם!"
"טוב, מחר בבוקר תחכי לי בשער ונלך ביחד"
"ביחד?" שאלתי
"כן... למרות שאני לא סובל אותך, אכפת לי נורא מהאי, אז אני
אנסה לעזור לך וככה אולי זה ייקח מהר יותר"
"מחר בשבע בבוקר אני כאן" אמרתי, הסתובבתי  ועליתי לחדרי.
הרגשתי כל כך פגועה מהצורה בה הוא דיבר אלי, עכשיו יותר מתמיד
רציתי לעזוב כבר, וכמה שיותר מהר!

למחרת בבוקר, קמתי ממש מוקדם כדי להתארגן, לא רציתי שיידעו
שהלכתי להלחם בו, שלא ינסו לעצור אותי ולומר לי שזה מסוכן.
הצלחתי לגנוב מחדרה של סוריאנה את המפתח לחדר עם החרבות, לקחתי
שתיים, אחד לי ואחד לרולי.
הכנסתי אותם לתרמילי וחזרתי לחדרי, שם השארתי פתק.

"איסוונה וסוריאנה היקרות
הבטחתי שאני אציל את האי, והלכתי לעשות זאת.
רולי יצטרף אלי, ויחד נלך להביס את המלך
וסופסוף נחזיר את האי לקדמותו.
אל תדאגו לי, אם אני באמת הנבחרת אז אני אצליח.
אוהבת אתכן מאוד.
מירנדה"

השעה הייתה שבע בדיוק, יצאתי מהארמון בשקט, ורולי כבר היה
בחוץ. מחכה לי.
"היי רולי! מה נשמע?"
"הדרך יותר מהירה בתעופה" הוא אמר ולא ענה לשאלתי.
"אני אקח אותך על כנפי, אבל זה לא אומר שאני סולח לך!"
"בסדר, בסדר...  אל תדאג, גם אני לא הכי מעוניינת לשוב לדבר
איתך"
אחזתי בידו ויחד התחלנו לעוף.
בדרך חשבתי על איך אוכל להביס את המלך, הוא יותר גדול, הוא
יותר חזק... הוא יכול להשתמש בכשפים.
ואני, בסה"כ פיה, שעוד לא צמחו לה אפילו הכנפיים. שעוד לא
הגיעה לגיל הבגרות. איך אני אוכל להביס אותו? אבל בכל זאת
האמנתי שאני אצליח! עשיתי זאת בלב שלם."

"הנה, הגענו" אמר רולי בשנייה שנחתנו והרפה מידי.
המקום היה כל כך אפל, כל כך קר. הלכנו בתוך ערפל שחור, מזג
האוויר היה קר ויבש, הכל היה נבול, האדמה הייתה עירומה מדשא
ופרחים.
העצים גם הם היו עירומים והיו נראים כל כך מתים... ציפורים לא
היו באזור.
והכל היה כל כך שומם, כל כך ריק, כל כך מת.

"כל כך מפחיד כאן" אמרתי והסתכלתי סביבי
"את לא מחדשת לי כלום" רולי אמר "בואי נלך לחפש את הארמון."
נכנסנו עמוק יותר אל תוך האי והתחלנו לראות בתים קטנים
והרוסים.
"מי אתם?" צעק לעברנו פיה קטנה ממין זכר. הוא היה נראה כבן 8
בערך, הוא היה מלוכלך, בגדיו קרועים ובמבטו היה כל כך הרבה
כאב.
"אנחנו באנו מהאי נורוואו" השיב לו רולי והתכופף לעברו "אתה
יודע אולי איפה נמצא ארמון המלך?"
"כן!" הוא אמר בתוקפנות
"למה לכם ללכת לשם?"
"יש לנו סיבה טובה" אמר לו רולי בחיוך "אבל תהיה בטוח שישתלם
לך לומר לנו איפה זה"
"זה מסוכן ללכת לשם" הוא אמר בפנים מפוחדות
"איך קוראים לך?" שאל אותו רולי
"קריסון" הוא השיב לו
"קריסון... נכון שהיית רוצה לגור במקום יותר יפה, יותר
פורח..."
"זה מה שהייתי רוצה יותר מכל" הוא אמר כשדמעות מתמקמות בעיניו
"יכול להיות שאנחנו נחזיר את האי לקדמותו, לאיך שהוא היה עוד
מלפני שנולדת"
"באמת?" הוא אמר בפליאה כשעיניו הבוהקות מתמלאות תקווה
"כן" רולי השיב לו "אבל אנחנו צריכים שתביא אותנו לארמון המלך
בשביל זה"
"בסדר! בואו אחרי" הוא אמר בהתלהבות והתחיל לרוץ
אני ורולי הלכנו אחריו.
"לא היית צריך להבטיח לו את זה" אמרתי לאחר שתיקה של מספר
דקות.
"למה לא?" רולי שאל "עכשיו הוא אומר לנו את הדרך"
"כן, וגם מפתח ציפיות"
"שייפתח! מה רע? אנחנו לא שיקרנו לו. אנחנו באמת נצליח!"
"זה עדיין לא בטוח! אני לא יודעת מהי הדרך בה אני יכולה להציל
את האי, אני לא יודעת אם זה בדרך של לחימה!"
"מה את דואגת?! אנחנו נצליח וזה בטוח!"
"אני מקווה שאתה צודק"

"זהו, הגענו" קריסון אמר וקיפץ משמחה
"תודה לך" אמר רולי ונישק על לחיו
"אין בעד מה" הוא ענה בחיוך גדול.
"עכשיו תחזור הביתה" הוסיף רולי
"זה מסוכן לך להיות כאן"
"בסדר!" הוא אמר והחל לרוץ בחזרה.
"שיהיה לכם בהצלחה"

"אוקי, נכנס?" רולי שאל בנשימה עמוקה
"אין לנו ברירה אחרת"
"רולי דפק בחוזקה על הדלת"
"תסתלקו!!!" שמענו לפתע קול הד גדול קורא.
שנינו נבהלנו והתחבקנו כאינסטינקט
ורולי הרפה מיד "אני מצטער" הוא אמר
"גם אני"
"תסתלקו!!" הקול חזר בשנית
"לא נלך עד שלא נלחם בך!"
"חה חה חה" נשמע צחוקו הגדול
"אינכם יכולים להלחם בי!"
"אני הנבחרת ואני אנצח אותך!" צעקתי
"תפתח את הדלת!!" צעק רולי בחוזקה
"לפתע הדלת נפתחה לבד ומשב רוח חזק העיף אותנו אחורנית.
קמנו שתינו ונכנסנו.
הארמון היה גדול וחשוך
התחלנו לעלות במדרגות שנראו כל כך ישנות, הרגשנו שהן מתמוטטות
בכל רגע.
רצנו בכל הכוח, כשליבינו אחוזי אימה.
עד שהגענו לדלת גדולה.
"הנה, הוא כאן! אני בטוח" רולי אמר ופתח לאט את הדלת החורקת
בידיים רועדות.
כשנכנסנו לא ראינו כלום.. חוץ מעוד דלת, ולמולה היה עוד גרם
מדרגות
"לאן נפנה?" שאלתי בחוסר אונים
"לא יודע, לא יודע" הוא אמר והיה בלחץ נוראי.
"תכנסי את בדלת, אני אעלה במדרגות"
"מה? לא לא אני לא רוצה לבד!"
"מה את דואגת? לא ייקרה לך כלום, הרי את הנבחרת"
"קח" אמרתי והבאתי לו את אחת החרבות
"תודה" הוא אמר והסתכל אל תוך עיני. שוב פעם הרגשתי את אותו
הכוח שמשך את עיני אל עיניו, פנינו היו במרחק של מספר
סנטימטרים כשלפתע הוא אמר "בהצלחה" ורץ לעבר המדרגות
אני נשארתי לעמוד שם כמה שניות ואז שמתי לב מה קרה
"גם לך!" צעקתי כשהוא כבר היה בחצי הדרך.
פניתי אל עבר הדלת, הייתי מפוחדת נורא.
לבי הלם בחוזקה, כפי שמעולם לא הלם לפני.
הושטתי בעדינות את ידי אל עבר הידית, בעוד ידיי רועדת.
אחזתי בידית, נשמתי נשימה עמוקה "הכל יהיה בסדר, הכל יהיה
בסדר" אמרתי בלבי.
הורדתי מהר את הידית ופתחתי את הדלת בנשימה אחת בעוד עיני
עצומות וליבי מכווץ.
פקחתי במהירות את עיני וכל שראיתי היה עוד מדרגות.
"אוי יופי" אמרתי בקול רם"כל המקום הזה הוא מבוך אחד גדול"
התחלתי לעלות במדרגות, אוחזת בחוזקה במעקה, בגלל החושך הרב,
בקושי וראיתי לאן אני הולכת.
טיפסתי וטיפסתי בהן במשך מספר דקות ארוכות כשלפתע הגעתי לעוד
דלת.
פתחתי גם אותה כשלפתע שמעתי צעקה למולי, צעקתי גם אני אל תוך
החשיכה כשלפתע קלטתי שזה רולי עומד למולי, שתינו נשמנו
לרווחה.
"זו היית את" הוא אמר כולו חיוור
"כן... מצאת משהו?" שאלתי בסקרנות
"לא... זה הוביל אותי לפה... ואת?"
"גם אני לא" אמרתי בעצבנות
"אנחנו לא נמצא אותו! אין לאן ללכת, הכל מוביל לאותו המקום"
אמרתי כשהתחלתי כבר לאבד תקוות.
"אנחנו נמצא אותו את תראי" הוא אמר והתיישב על ידי
"אני לא חושבת שיש עוד טעם להמשיך לחפש, הרי היינו בכל
הארמון"
"הוא חייב להיות במקום כלשהו, הוא כנראה מתחבא ממש טוב, אבל
אני לא מתכוון לוותר! הוא נמצא פה ואני לא אנוח עד שלא אמצא
אותו!
עכשיו קומי, נמשיך לחפש!"
נעמדתי על רגלי, התכוננו להתחיל ללכת כשלפתע שמענו קול צחוק
גדול.
"מאיפה זה בא? מאפה זה בא?" שאלתי בבהלה והסתכלתי לצדדים.
"לא יודע, אין לי מושג" אמר רולי והביט גם הוא לצדדים וסרק את
המקום.
"אנחנו נמצא אותך! אין לך לאן לברוח!!" צעק רולי. "אנחנו נחסל
אותך"
"לברוח? חהחה, אני לא צריך לברוח ממכם. אתם צריכים לברוח ממני"
הוא אמר שוב בקולו המפחיד שנשמע בכל מקום...כאילו הוא ממש על
ידינו אבל איננו רואים אותו כלל.
"אנחנו לא נברח ממך, עד שלא נחסל אותך" צעקתי בעצבנות.
"אי אפשר לחסל אותי, וגם אם היה אפשר, זו לא הדרך לחסל את
הקללה"
"אולי הוא צודק?!" אמרתי לרולי.
"אל תקשיבי לו!! הוא מנסה להפחיד אותנו, לגרום לנו לסגת
מההחלטה, כי הוא פוחד! הוא יודע שאנחנו ננצח אותו, והוא
פוחד!!!"
"פוחד??" הוא צעק והחריש את אוזנינו, הוא היה נשמע ממש עצבני,
זה ממש הבהיל אותי.
"כן! פוחד!!" צעק רולי בביטחון, הוא היה נראה ממש אמיץ "אם לא
היית פוחד לא היית מתחבא! היית עומד מולנו, ונלחם!"
לפתע האדמה נפערה ומצאנו את עצמנו מתגלשים בתוך מערה חשוכה
וצרה, צעקנו בפחד, לא הבנו מה קורה כשלפתע נפלנו אל תוך חדר
גדול, עגול וריק עם לפידים בצדדים שעשו קצת מאוד אור. ודלת עץ
כבדה בקצהו
"איפה אתה?" צעק רולי "תראה את פניך"
פתאום ראינו את דלת העץ נפתחת, נשמעה ממנה חריקה מציקה. שתינו
אחזנו ידיים בחוזקה, כל כך פחדנו ממה שהולך לקרות.
הדלת נפתחה ויצא ממנה אדם רזה, צר וגבוה. אדם עם עיניים קטנות,
שצבעם השחור בולט למרחקים, צורתם נראית רעה... על פניו היה
חיוך מפחיד, להסתכל עליו העביר בי צמרמורת.
הוא לבש חלוק אדום וגדול ושרשרת בצורת גולגולת הייתה לו על
צווארו.
"תסתלקו!" הוא צעק לעברנו
"לא נלך עד שלא תוסר הקללה!" צעק אליו בחזרה רולי.
"הקללה לא תוסר, היא לעולם לא תוסר!"
"היא כן!" צעקתי לעברו "אני הנבחרת! אז אני אוכל להסיר אותה!"
"שקט!!" הוא צעק. "עכשיו תסתלקו, או שתכירו אותי באמת"
"אני לא פוחד ממך" אמר לו רולי בזלזול "אתה אולי מנסה להראות
מאיים, אבל אתה כלום! אתה אפס! אתה חלש!! במקום להתמודד עם
משברים אתה שוקע בתוך עולם קר וכופה על אחרים לחיות כמוך!"
"אתה לא יודע מה אתה אומר!" הוא אמר לו והיה נראה קצת עצוב.
"טעות! אתה זה שלא יודע. אתה לא יודע למה אתה גורם!!" רולי ענה
לו "זה שאיבדת את בנך זה עצוב, אבל יש דרכים אחרות להתגבר על
זה!"
"שקט, שקט" הוא התחיל לצעוק ואטם את אוזניו.
"מה קרה? כל כך כואב לך לשמוע את האמת? כל כך כואב לך להיזכר
בבנך?"
הוא הסתכל אלינו במבט כואב, היה נראה כי בעיניו ניצבו דמעות
"מה שאתה עושה, לא יחזיר לך את בנך!"
"תשתוק כבר!" הוא צעק לעבר רולי בקול רועד.
התחלתי קצת לרחם עליו, היה נראה שממש כואב לו... "אני לא
אשתוק, עד שלא תבין שאתה עושה טעות! זו לא הדרך! בנך לא יחזור!
תבין את זה, הוא לא יחזור!!!"
"דיייי כבררר" הוא צעק!!
"תסתלק!!"
"לא, אני לא אסתלק עד שלא תסיר את הקללה!!"
"תהיה בטוח שבנך שרואה את זה עכשיו מלמעלה בטוח שונא אותך על
מה שאתה עושה!"
"דיי רולי, אתה מגזים" אמרתי לו וריחמתי על המלך שלפתע הסתכל
אל רולי בתוך עיניו ועל פרצופו היה מבט כועס כל כך, מפחיד כל
כך. עצוב כל כך.
פתאום המלך הוציא מכיסו משהו והראה את זה לרולי... ראינו שזה
היה פרח האהבה.
"הפרחח!!!" צעק רולי ועיניו זהרו משמחה.
"תביא לי אותו! עכשיו!!!"
המלך החל לצחוק בקול גדול ומרושע וזרק את הפרח לעבר אחד
הלפידים. הפרח נשרף.
"לאאאא" צעק רולי ונפל על רגליו
"הפרח..." הוא אמר והחל לבכות.
כשלפתע הוא קם על רגליו, בעיניו היה מבט מלא כעס, הוא תפס אחת
החרבות, צעק בקול כוחו והתחיל לרוץ אל עבר המלך עם החרב מופנית
כלפיו בעודו צועק.
המלך רק עמד שם וצחק בקול גדול. כשרולי היה במרחק כמה
סנטימטרים מהמלך, המלך פשוט קפץ הצידה ורולי נפל על הרצפה.
המלך התכופף לעברו ולחש לו "אין לך שום סיכוי"
רולי קפץ על שתי רגליו וצעק לעברו "תלחם! דיי להיות פחדן!
תלחם!"
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" שאל אותו המלך.
"מאה אחוז!" רולי ענה לו בצורה מפחידה, כאילו משהו נכנס בו וכל
מה שהוא רצה זה לנצח.
הם עמדו זה אל מול זה והתכוננו ללחימה
"לא!" צעקתי ונעמדתי בין שניהם.
"אני אלחם! לפי המכשפה רק אני יכולה להביס אותו"
"לא..." אמר רולי "זה מסוכן בשבילך וחוץ מזה עכשיו זה ביני
לבינו"
"לא רולי, אני לא רוצה שתפצע בתפקיד שאמור להיות שלי."
"רוני! תזוזי מפה!!" צעק עלי רולי בקרירות.
נעלבתי קצת וזזתי הצידה.
הם עמדו זה מול זה, בעיני שניהם היה מבט מלא טינה, מלא כעס
ורצון לנקמה, שניהם נראו כאחוזי דיבוק, כאילו שכל מה שהם רוצים
זה להרוג זה את זה, כל אחד היה בטוח בעצמו, ודבוק בהחלטתו,
לנצח!

רולי החל להתקרב אליו, המלך התקרב גם הוא
"הגיע יומך האחרון" אמר לו רולי וכיווץ אישוניו
"את זה עוד נראה" ענה לו המלך ורץ לעברו עם החרב מופנית
כלפיו.
החרב כמעט פגעה ברולי, אך הוא התכופף, התגלגל מתחת לרגלי המלך,
נעמד וכמעט החדיר במלך את החרב, אך המלך שהיו לו תנועות נורא
מהירות מיד הסתובב ועצר את חרבו של רולי עם חרבו.
כמספר דקות הם עשו מלחמת חרבות שלא הובילה לשום מקום, היה נראה
כי כוחותיהם שווים.
שמתי לב שבעוד המלך זז אחורנית במהלך לחימתם הוא התקרב אלי
מבלי לשים לב, אז הלכתי לאט לאט מאחוריו, הנחתי את רגלי בצורה
שכשהוא יתקרב מעט הוא ייפול על גבו. וכך היה.
המלך נפל ורולי כיוון את חרבו אל סנטרו של המלך.
"אתם לא יודעים להלחם, אתם מרמים" אמר המלך.
"נכון" אמר רולי וצחק בקול גדול. גם אתה רימית את העם, עכשיו
הקלפים בידיים שלי, ועכשיו נעשה לזה סוף" רולי התכונן לשסע את
גרונו של המלך אבל היסס.
"נו ילדון, תעשה את זה, תגמור את זה אחת ולתמיד... אתה יודע
שאתה לא מסוגל, אתה בסה"כ ילד" התגרה בו המלך.
"תשתוק! אני כן יכול!" רולי ניסה להתגונן כשבפניו היה מבט
מפוחד וחושש. ואני עמדתי מאחורה, מפחדת כל כך.
"נו, אז קדימה... תוכיח"
רולי כמעט החדיר בו את החרב כשלפתע קפצתי על רולי "לאאא!"
צעקתי והפלתי אותו ארצה.
המלך נעמד וצחק.
"מה עשית?!?! טיפשה!" צעק עלי רולי.
"למה עשית את זה?"
"כי זה לא יוביל לשום מקום!" צעקתי והתחלתי לבכות.
"הדרך לחסל את הקללה היא לא בהריגה!! היא באהבה!"
?מה? על מה את מדברת? מה את מקשקשת?"
"המכשפה אמרה שרק אהבתם תחסל את הקללה"
"אהבתם של מי? מה את רוצה?" התחיל רולי לאבד מסבלנותו.
"אני לא יודעת!" צעקתי "אבל זה מה שהיא אמרה, להרוג אותו לא
ייתן לך כלום!!"
"זה ייתן לי סיפוק!" צעק רולי.
"זה רק נראה לך, כי אתה מלא כעס וטינה, על הפרח ועל הקללה. אבל
אחרי זה אתה תתחרט!" ניסיתי להטיף לו.
"אל תנסי לשחק לי אותה איזה אמא או משהו כזה, כי את לא מבינה
כלום, עכשיו זוזי ותני לי לבצע את זה בעצמי"
"כדאי שתקשיב לה" אמר המלך.
"אתה תשתוק! אתה אומר את זה רק בגלל שאתה פוחד, כי אתה יודע
שאין לך שום סיכוי!"
"אתה עקשן רולי" אמר המלך.
"אתה רוצה להיות קשוח, אבל בפנים אתה רך"
"מה אתה רוצה עכשיו? אל תעשה את עצמך מבין משהו, כל מה שאתה
יודע זה רוע"
"אולי אתה צודק" אמר המלך.
"אבל זה לא חשוב עכשיו, גם אם הייתי רוצה להסיר את הקללה אני
לא יכול" הוא אמר והיה נראה אחרת פתאום, מבטו היה רך יותר,
רגיש יותר.
"בטח שאתה יכול! תאמר לנו איך, תאמר לנו מה היא צריכה לעשות"
אמר לו רולי וניסה לדבר אל תוך ליבו.
כשלפתע המלך כאילו התנתק מהפנוט, כאילו שם לב שליבו התחיל לדבר
אבל עצר מבעדו.
"לא!!" הוא צעק. "אני לא אומר לכם! אתם רק תהרסו לי את כל מה
שבניתי"
"מה בנית?" צעק עליו רולי "אתה רק הרסת! אתה הכנסת את האנשים
פה לאפלה, לקור ולסבל, אתה רוצה לסבול? תסבול לבדך! תסגור את
עצמך בתוך הארמון האפל הזה ואל תצא ממנו אבל אל תגרור יחד איתך
גם אנשים חפים מפשע!"
"אתה תשתוק! אתה בכלל לא מבין כלום! עכשיו תסתלקו מפה, תלכו
כבר"
"רולי אולי באמת כדאי שנלך?!" אמרתי "לא נצליח להוציא ממנו את
הדרך לשחרור הקללה"
"כן, אני חושב שאת צודקת" הוא אמר, הסתובב והתחלנו ללכת אל עבר
הדלת.
היינו צעד מהדלת כשרולי הסתובב ואמר לו "תסתכל בפנים... הבן
שלך נמצא שם, ולא בתוך כל הקרירות הזאת, ככל שתשקע עמוק יותר
בתוך החשיכה הזאת, הזיכרון ממנו רק יתרחק, הוא רק יתרחק! תסתכל
בפנים" הוא אמר ושם את ידו על ליבו "רק אז אולי תמצא מנוחה"
המלך הביט בו במבט כואב, שם את ידו על הלב, כפי שרולי אמר לו
ולא אמר מילה, אבל יכולנו לראות את כאבו דרך עיניו המבצבצות
דמעות.
רולי הביט בו מספר שניות, מבט עמוק הסתובבנו בשנית ויצאנו
מהארמון.

"אז לא השגנו כלום" אמר לי רולי בעצבנות כשהיינו כבר מחוץ
לארמון.
"מה אני אגיד לך... היה שווה לנסות" עניתי לו ומשכתי בכתפי.
"טוב עכשיו אני אחזיר אותך הביתה, תנסי למצוא את הדרך להסיר את
הקללה לפני שתצטרכי לעזוב"
כשרולי אמר את זה נפגעתי, הבנתי שהוא עדיין רוצה שאני אעזוב,
לא אכפת לו ממני, אכפת לו רק שהקללה תוסר, חשבתי שמה שקרה קירב
אותנו בחזרה, אבל הבנתי שלא, למדתי על רולי, שכשהוא כועס- הוא
עקשן, הוא נוטר טינה והולך עם זה עד הסוף.
וכאב לי נורא בגלל זה, כי אני אהבתי אותו!

כשהגענו לארמון, רולי הוריד אותי מכנפיו ואמר "מחר את כבר
עוזבת. תנסי בכל כוחך למצוא את הדרך להסיר את הקללה."
"אני לא מבטיחה שום דבר" אמרתי בכעס.
"מה זאת אומרת?" הוא התעצבן
"אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איך להסיר אותה, אז אני
לא מבטיחה לך שאני אצליח!"
"אבל את תנסי!" הוא פקד עלי.
הסתכלתי עליו במבט בוז ונכנסתי אל תוך הארמון."

"מירנדה!!" רצה לעברי איסוונה
"את בסדר? למה הלכת?? השתגעת?" היא שאלה בלחץ
"הכל בסדר, אבל לא הצלחנו להסיר את הקללה, לא נצליח לעשות זאת
בדרך של לחימה" עניתי לה באדישות מסוימת.
"אל תנסי להלחם בו שוב, הוא מסוכן" היא ניסתה להטיף לי
"הוא לא מסוכן...." אמרתי "הוא מסכן..."
"עכשיו אני עולה לחדר... אני אתכונן לקראת מחר"

עליתי לחדר, התיישבתי על המיתה והרגשתי כל כך כלואה, זהו, מחר
אני בת 16... תמיד חשבתי שהגיל הזה כל כך יפה, אבל עכשיו כשאני
מגיעה אליו אני נאלצת להחליט לגבי העתיד שלי. וזה קשה, זה מאוד
קשה.
מצד אחד אני רוצה להישאר פה עוד זמן, להכיר יותר את אמא שלי,
את האמא האמיתית שלי, אבל מצד שני אני כל כך מתגעגעת להורי
השניים, הלא אמיתיים... כי איתם גדלתי, אליהם התרגלתי.
אבל אם אני אעזוב, אני יודעת שאתגעגע נורא לפה. במיוחד לרולי.
אבל אם אשאר פה, זה אולי יכאב יותר, כי רולי לא רוצה לדבר
איתי, לא רוצה לראות אותי, אבל אני כל כך אוהבת אותו...
ככה שקשה יהיה לי לחיות פה, ולראות אותו אבל להיות בלעדיו.
ויהיה לי גם קשה לחיות בעולם בני האדם בלעדיו לגמרי.
חשבתי כשעה, והגעתי למסקנה, אבל ההחלטה לא הייתה בלב שלם.
נשכבתי על המיתה, והיה קשה לי להירדם. ידעתי שאני הולכת לישון
עכשיו וקמה אל המחר, ומחר זהו היום הגדול. היום שבו אני נאלצת
לבחור את עתידי. החלטתי סופסוף מה לעשות, אבל אני לא בטוחה
בהחלטתי. פחדתי, הרגשתי שאני עדיין לא מוכנה מספיק לעשות את
הצעד הזה, הרגשתי כל כך קטנה, אבל אין ביכולתי לעצור את הזמן.
לא יכולתי לעשות דבר... אז הלכתי לישון והתעוררתי אל המחר.

"בוקר טוב" באה אלי איסוונה לחדר עם מגש אוכל.
"איך ההרגשה להיות בת 16?"
"מוזרה" אמרתי בעיניים נפוחות מחוסר שינה.
איסוונה התיישבה על ידי "מירנדה, חמודה... החלטת כבר מה תעשי
היום?"
"כן" השבתי לה
"מה החלטת?" היא שאלה ברכות וליטפה את ראשי.
"אני מעדיפה להגיד לך כשאומר לכולם." אמרתי חד משמעית.
"בסדר, אני מבינה" היא אמרה וחייכה חצי חיוך.
ישבנו שם, דברנו מעט, ספרתי לה על כמה שרולי חסר לי, ספרתי לה
איך היה אתמול אצל המלך.
עד שעברו מספר שעות, והרגע התקרב.
במעט הזמן שנותר לי לפני הרגע הגדול הלכתי לבקר את סי

"סי!!" קראתי לו "איפה אתה?"
"רוני!! מה שלומך?" הוא שאל בהתלהבות
"שכחת ממני כבר? הרבה זמן לא באת"
"חחח אוי סי, איך אפשר לשכוח אותך?"
"איך את מרגישה? הרי עוד מעט את תקבעי את עתידך" הוא אמר
"מבולבלת" עניתי ונאנחתי "מבולבלת נורא, אני לא בטוחה שאני
עושה את ההחלטה הנכונה"
"אין כאן החלטה נכונה ולא נכונה" הוא אמר
"אם תבחרי להישאר תתגעגעי לעולם בני האדם, ואם תבחרי לעזוב
תתגעגעי לעולם הפיות. ככה שכל החלטה כאן לא תהיה שגויה."
"כן, אני יודעת... אבל בכל זאת, אני מרגישה כל כך חסומה, זה כל
כך לא פייר!"
"מה לא פייר?" הוא שאל
"שדווקא אני הנבחרת, אם כל זה לא היה קורה, הייתי גודלת כאן
ולא מכירה את עולם בני אדם, וככה לא הייתי צריכה לעבור את כל
זה, ולא הייתי צריכה להחליט"
"החיים לא תמיד הוגנים" הוא אמר "אבל צריך ללמוד להתמודד איתם,
אין מה לעשות, אי אפשר לחזור אל העבר, את לא צריכה לחפש אשמים
אלא לנסות לבצע את ההחלטה שהלב אומר לך"
"אני לא בטוחה איזה החלטה הלב אומר לי, הלב שלי נורא מבולבל
כרגע"
"כל החלטה שתעשי, היא תהיה נכונה. פשוט תנסי להשלים איתה כמה
שיותר"
"תודה סי" אמרתי וחייכתי "היה נעים לדבר איתך כמו תמיד"
"גם לי" הוא אמר בחצי חיוך.
"אני אזוז עכשיו, מחכים לי בחצר הארמון, הגיע הזמן להחליט."
"מזל טוב!" הוא אמר "16 זה גיל מיוחד"
"חחח כן, הבחנתי בזה" אמרתי בגיחוך
"ביי ביי ובהצלחה בכל אשר תחליטי"
"ביי סי"

כשהגעתי לארמון, כולם כבר חיכו לי, כל התושבים היו שם והקיפו
אותי.
התרגשתי כל כך, הכנפיים של הפרפרים בבטני היו גדולות מתמיד,
כאבה לי הבטן מרוב התרגשות.
וחיפשתי את רולי בין התושבים, אבל לא ראיתי אותו. התאכזבתי.
"מירנדה" קראה לעברי סוריאנה.
"הגיע הזמן להחליט, בעוד כעשרה דקות את תהיי בת 16 ושערי
העולמות ייסגרו."
"לא הצלחתי להסיר את הקללה" אמרתי באכזבה
"זה בסדר" אמרה סוריאנה והשפילה מבטה
"לפחות ניסית, וזה מה שחשוב"
"הגעת כבר להחלטה?" היא שאלה בסקרנות רבה
"כן" השבתי לה, והפרפרים כמעט פרצו החוצה.
"מה החלטת?" היא שאלה
הרגשתי עכשיו שהמילים לא יוצאות מפי, כל כך פחדתי, כל כך
התרגשתי, כל כך לא הייתי בטוחה.
"אני רוצה לחזור" אמרתי ופרצתי בבכי
"אני רוצה לחזור אל ההורים שלי" ראיתי שאיסוונה השפילה מבטה
ובעיניה החלו לזלוג דמעות.
היא התקרבה אלי וחבקה אותי "אני מבינה אותך, אני שמחה שיצא לי
להכיר אותך, ותמיד תחסרי לי, אבל העיקר שתהיי היכן שטוב יותר
בשבילך"
"אני אוהבת אותך, אמא" אמרתי לה וחיזקתי את חיבוקי בה.
היא הסתכלה עלי במבט אוהב והרפתה מהחיבוק, החזיקה בין שתי ידי
ואמרה לי "לעולם אל תשכחי אותנו, שתמיד נשאר בלבך, היא שמה
בידי צמיד, "הצמיד הזה עובר בתורשה במשפחתנו, אני קבלתי אותו
מאמי שקבלה אותו מסבתי שקבלה אותו מאמה, ועכשיו אני רוצה שהוא
יהיה אצלך."
התרגשתי נורא, לקחתי את הצמיד בהיסוס, הוא היה עשוי זהב לבן,
והיה חרוט עליו משהו, שמסמל בעולמם את האהבה.
ענדתי את הצמיד ונתתי לה חיבוק נוסף.
לפתע סוריאנה פתחה בעזרת גבעול מסוים שער שיעביר אותי בן
העולמות.
הסתכלתי פנימה אל תוך השער ופתאום ראיתי את שתי הורי
"רוני" אמרה לי אמי בדמעות "את בטוחה בהחלטתך?"
"אמא!" קראתי לעברה בבכי
"כן! אני בטוחה! התגעגעתי אלייך כל כך"
"גם אני התגעגעתי אלייך חמודה, אבל תעשי מה שטוב לך, מה שאת
באמת רוצה ולא כדי להיות טובה כלפינו. את בטוחה במאה אחוז שזה
מה שאת רוצה?"היא שאלה
"אני חושבת שכן" עניתי לה.
"אנחנו תמיד נאהב אותך ונרצה אותך איתנו" אמר לי אבא, אבל
אנחנו נסכים לקבל כל החלטה שלך"
"אני רוצה לחזור!" קבעתי חד משמעית. "אני רוצה לחזור!".
התקדמתי אל עבר השער, הייתי כבר רגל אחת בפנים כשלפתע שמעתי
קול קורא לי "רוני!!"
הסתובבתי מהר וראיתי את רולי עומד במרחק כמה מטרים ממני
ובוכה.
"בבקשה אל תלכי!" הוא אמר בתחנונים. הסתכלתי אחורה אל הורי,
שעמדו מחייכים ואמרו לי "תעשי מה שהלב אומר לך" אחר כך הסתכלתי
אל רולי וליבי התמלא חמימות.
"אבל חשבתי שאתה לא מאמין עוד באהבה" אמרתי לו בקול צרוד.
"את גרמת לי לשנות את דעתי" הוא השיב לי מידית.
באותו הרגע נזכרתי באותו היום בתחרות הריקודים, כשרולי אמר לי
שרגש חזק כמו למצוא אהבה יכול לגרום לי לרצות להישאר. באותו
הרגע הבנתי שמה שהלב שלי אומר לי זה להישאר, זה להישאר עם רולי
ולרוץ אל תוך זרועותיו.
הסתכלתי שוב אל עבר השער, אל הורי
"לכי אליו..." הם אמרו לי בחיוך
"אתם בטוחים?" שאלתי
"כן..." הם אמרו "העיקר שאת בטוחה. ראיתי שהחלו לזלוג להם
דמעות והבנתי שזה ההחלטה שאני צריכה לעשות. אני צריכה ללכת
לרולי!

רציתי אליו וחיבקתי אותו
"אני אוהב אותך, אני אוהב אותך כל כך" הוא אמר והסתכל עמוק
עמוק אל תוך עיני.
באותו הרגע רציתי להשיב לו תגובה אבל לא יכולתי, הרגשתי כל כך
מהופנטת מהמבט שלו, שלא יכולתי לחשוב על כלום.
לפתע פנינו התקרבו זו לזו מתוך דחף, לא יכולתי לעצור את זה,
וגם לא ניסיתי, לא רציתי לעצור את זה.
שפתינו היו במרחק סנטימטרים ספורים והמשיכו להתקרב זו לזו
באיטיות עד שנגעו אחת בשנייה בנגיעות קטנות וחמימות, שלאט לאט
הפכן לנשיקה סוחפת וארוכה.

פתאום הבחנו שמשהו קורה בשמיים, זה היה באי נורוואו.
פתאום קלטנו שהעננים והערפל נעלמים, אנחנו וכל שאר התושבים
הסתכלנו לשם המומים. כל הערפל, כל הקרירות, הכל נעלם.
הכל התחיל לפרוח! זה היה מראה מושלם! זה היה מראה פשוט מדהים,
נשארנו בפה פעור וראינו איך כל הטבע משתנה, איך הכל הופך להיות
כל כך חי, כל כך נעים.
פתאום ראינו באוויר בענק את המלך, זה היה קצת מפחיד, הוא היה
פשוט ענק, זה היה נראה כמו איזו רוח, כמו השתקפות במסך ענק.
העיניים שלו פתאום איבדו מצורתם הרעה, הוא פתאום היה נראה טוב
יותר, פחות עצוב, פחות מפחיד, פחות מרושע.
על פניו היה חיוך תמים. הוא לחש "תודה" ונעלם, התפוגג.
"הסרנו את הקללה רוני, הסרנו את הקללה" רולי אמר, חיבק אותי
וקפץ. "כן.." אמרתי באושר.
"אהבתם תביא לחיסולו" לחשה לעצמה סוריאנה, "הם חיסלו את
הקרירות של המלך, וכך הם חיסלו את הקרירות שהייתה על האי!"
רולי בא לנשק אותי בשנית אבל אז כאב עז בגב הדף אותי אחורנית
בחוזקה.
נפלתי על הרצפה, ידיי מופנות קדימה ומחזיקות את גופי, צעקתי
בקול גדול, הכאב היה כל כך חזק. כאילו בוקע משהו מתוכי.
"הגיע הזמן" לחשה איסוונה עם חיוך על פניה, כולם היו מאושרים
ואני לא הבנתי למה.
"תעזרו לי" צעקתי בכאב אבל הם רק צחקו, פתאום הרגשתי כל כך
שונה, לא הבנתי למה הם לא עוזרים לי , למה הם כל כך מאושרים.
כשלפתע הכאב גבר ואז שתי כנפיים גדולות בקעו מתוך גבי ואז
הבנתי את משמעות הכאב.
"סופסוף הם צמחו לך" קרא לעברי רולי באושר.
"עכשיו בואי איתי" אמר רולי ותפס בידי.
פרסנו את שתי כנפינו ועפנו ביחד.
כשליבבותינו מלוכדים. היינו מאוהבים מתמיד.
עפנו אל האי נורוואו והתגלגלנו שם על הדשא הירוק והרחב שהעביר
בנו תחושה כל כך נעימה ופסטורלית.
זה היה מדהים.
נשכבנו על הדשא, אוחזים זה ביד זו.
מסתכלים למעלה על העננים.
"תמיד נהיה יחד נכון?" שאל אותי רולי
"כן" השבתי לו.
"אני אוהבת אותך"
"גם אני אוהב אותך מירנדה"
הוא אמר ונישק אותי.

הבנתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה, כי זה מה שהלב אמר לי.
תמיד אתגעגע להורי השניים, אבל עכשיו לפחות אני עם רולי, עם מי
שאני הכי אוהבת בעולם. ואני יודעת שגם הוא אוהב אותי.
סופסוף מצאתי אהבה אמיתית, ובלי עזרתו של שום פרח.
אני ידעתי שהאהבה הזאת היא חזקה ביותר, היא אהבה אמיתית
וטהורה, אני ידעתי שתמיד נהיה יחד! אני פשוט ידעתי זאת, הרגשתי
את זה! ואני לא אתן לשום דבר להפריד בינינו.
לשום דבר!