אני מתעורר על הספה בגלל שאי הנוחות שבתנוחה הפכה לבלתי נסבלת
אפילו בתוך החלום, ושואל את עצמי למה בכלל פתחתי את העיניים.
עוד יום מבאס מתחיל.
אולי קצת אושר ישפר את המצב.
באיטיות רבה, שנובעת מגב תפוס ונפש עייפה אני קם מהספה וניגש
למקרר, מוציא את הבקבוק ומרגיש איך נפשי שוקעת עוד יותר, בלא
לדעת איך הדבר אפשרי: כמעט ולא נשאר לי אושר בבקבוק, רק כמה
טיפות בתחתית מהולות ברוק שבא משתייה היישר מהבקבוק. בתקווה
שהכמות תספיק בשביל להשפיע, אני מרוקן את הבקבוק בלגימה אחת,
וזורק אותו הצידה.
הטעם קצת מוזר: האושר הוא המרכיב העיקרי, זה ברור, אבל טיפות
של כעס, צער ותסכול מוסיפות טעם לוואי משונה.
מיד אני מרגיש יותר טוב, ולמשך כמה שעות אני מצליח להתעלם
מהעובדה שהדירה שאני שוכר מתפוררת סביבי, ושזה לא משנה בגלל
שאין לי כסף לשלם על החודש הבא. גם לא עבודה, מקצוע או מקור
הכנסה נראה לעין. אני עדיין יודע את הכל, אבל איכשהו בתוך
האופוריה המאושרת שאני שרוי בה כל זה תופש מקום משני לעומת
העולם הנפלא שסביבי ובתוכי.
לקראת שעת הצהרים האושר מתחיל להתפוגג, ואני מרגיש את גופי
מושך אותי מטה אל המציאות בקריאה החדה של הרעב. הבאסה יורדת
עלי ועל גופי כששנינו נזכרים שהדבר היחיד שנשאר לאכול, הוא
קופסת סרדינים שהייתה חלודה כשנכנסתי לדירה ומעולם לא מצאתי את
הכוח לזרוק.
אני גורר את עצמי אל הדלת ופותח אותה. כמו בסרטים המצויירים
שפותחים דלת והים מחכה בצד השני להיכנס, אני מרגיש את הלחות
התל אביבית האיומה שוטפת אותי כמו גל. ואני חשבתי שבפנים היה
חם.
עד שאני מגיע למכולת הבגדים שלי כל כך ספוגים בזיעה שאני כמעט
ומצליח לדמיין שהלכתי בגשם. אבל משום מה הביטוי "מרק חם" צף
ועולה בתודעתי.
אני נכנס למכולת והמזגן שפועל שם פותר את השאלה שהטרידה אותי
לאורך כל הדרך: אם בשביל קצת אוכל שווה לצאת לרחוב. עם האוויר
הקריר שמנשב שסביבי אני מרשה לעצמי להתעכב בלפתוח את הארנק
ולהסתכל על הכסף שבתוכו. פעולה שמתבררת כחשובה כשאני מבחין
בכמות המטבעות המצומצמת שבפנים. יש לי מספיק כסף ללחם אבל לא
לממרח. אני לוקח בקבוק אושר במקום, משלם ויוצא.
אני מתמלא גאווה על התושייה שלי, איך שהצלחתי להפוך עוד יום
ממוצע להצלחה מסחררת. לוקח עוד לגימה של אושר וממשיך ללכת
במורד הרחוב, מאושר.