אני מנסה לשכוח אותך, להפסיק לאהוב.
לשכוח את האהבה שלי אליך אחת ולתמיד.

אבל אני לא מצליחה לשכוח...
לא מצליחה לשכוח את המבט,
לא מצליחה לשכוח את המגע,
לא מצליחה לשכוח את המילים, החום, האהבה.

אולי בעצם אני לא רוצה לשכוח,
לא רוצה לשכוח אותך.

אני אוהבת אותך יותר מדי בשביל זה,
לא מסוגלת,
לא מסוגלת לוותר,
לא מסוגלת להרפות,
לא מסוגלת לעבור הלאה...

אני רוצה אך לא רוצה.

רוצה לשכוח כי כואב לי כבר.
כואב להיזכר, כואב לראות,
כואב להיפגע, כואב ליפול,
כואב לדעת שאתה פה לידי,
אבל לא איתי...
כואב לבכות.

רוצה לחבק,
רוצה לנשק,
רוצה ללטף,
רוצה להחזיק אותך קרוב אליי,
ולא לשחרר...
רוצה להמשיך לאהוב,
רוצה להיות נאהבת.

חבל שצריך לשכוח,
חבל שאני בכלל לא מצליחה.
חבל שהפסקת לאהוב,
חבל שאני עדיין ממשיכה.
חבל שאני יודעת שלא אשכח לעולם,
חבל שאין לי דרך להפסיק,
לשנות, לחזור.

כל-כך קשה המחשבה,
המחשבה להיות בלעדייך.
לא להרגיש יותר את חום גופך,
לא לחבק כשקר.
להתנהג כאילו לא היה כלום,
כאילו הכל עבר.
אבל הכל שקר,
שום-דבר לא עבר,
הרגשות עדיין שם,
הכאב עדיין שם,
והדמעות עוד דקה וישובו לשם גם.

אני יודעת שכאשר אעבור לידך,
תתנהג כאילו כלום לא קרה.
כאילו כבר שכחת לגמרי,
זה כל-כך, כל-כך יכאב.

ולפעמים אני כמו ילדה תמימה,
עדיין מקווה שאתה אוהב,
עדיין מקווה שאתה חושב,
עדיין מקווה שאתה מרגיש,
עדיין מקווה שתחזור,
עדיין מקווה שלא שכחת,
שלא שכחת אותי,
לגמרי.


מקווה...