הדרך התעקלה במין סיבובים לא ברורים.
הגיוני היה ששחלת תעבורה תהיה מיועדת לרכבים האמורים לאכלס
אותה. אך כביש זה, פשוט לא היה לו אכפת. הוא התעקל בסיבובים לא
אנושיים כמעט, כך שכל כלי רכב מעל מטר וחצי אורך בטוח יגרד
משהו בזנב שלו בעת שינסה לפנות, ולא משנה המהירות, הזווית או
הכוונה.
מה גם שנחום, הנהג, היה היום במצב רוח קליל משהו. שואף ונושף
את האוויר מהפה כאילו אין מחר. תמיד היה מהורהר ומרוכז, פחדן
כזה. והיום - ציפור דרור. אולי כי פעם אחת לשם שינוי נתנו לו
מסלול חדש - יצאנו לטיול והוא יכל להימנע היום בצורה חד פעמית
מהסיבוב שליד בית שאן והקפיצות ליד צמח. היום אנחנו נוסעים
בעיקולים מטורפים בדרך לים המלח.
דוגרי, הייתי המון פעמים בים המלח. המון פעמים, אבל אף פעם לא
בעיקולים המטורפים האלה. תמיד נסעתי עם חברים או עם ההורים.
ההורים - באוטו שלהם, החברים - באוטובוס של אגד, אבל כולם בדרך
הרגילה - דרך קליה וכל הסבטוחה. אבל נחום כנראה היה שוחר
טיולים גדול הרבה יותר מאתנו או שקם בלילה וסלל לגמרי לבדו
כביש חדש מהבקעה לים המלח, כך או כך נסענו בכביש עם עיקולים
בלתי אפשריים שרק התבלתאפשרו מרגע לרגע.
ליאור, החננה הזה, כבר התחיל להיבהל ולעשות פרצופים של "הנהג
הזה מטורף לגמרי". ואני הסתכלתי על נחום בחיוך. משהו בו היום
היה משוחרר יותר מאי פעם, מאושר וחופשי כזה. פעם ראשונה יכולתי
להיווכח עד כמה השיניים שלו עקומות ומוכתמות ועד כמה העיניים
שלו מפיצות אור.
במושב הכפול מאחוריו ישבו רוזנברג ומרקוס. ממולם עמיאל
ואהרונוף. ארבעתם בהו בדרך האפורה הנעלמת מתחת לגלגלי האוטובוס
החורק. משהו בדרך הזאת תפס אותם לגמרי. הם ישבו מהופנטים,
בוהים אל תוך פס ההפרדה הרצוף שנחום התעקש לנסוע ממש במרכזו.
מדי פעם אחד היה מתעטש או משתעל, ואז שלושת האחרים, במקהלה
אדישה, היו אומרים "לבריאות" וממשיכים להסתכל.
לירן שישב מושב אחד מאחוריהם שתק. לעתים רחוקות הוא שתק אך
כשעשה זאת, היה זה בחוכמה. ככה זה. יש אנשים שיודעים לשתוק
בחוכמה. אמנם לא ניכר עליו סימן מיוחד של אינטליגנציה כשדיבר,
אך כששתק היה אפשר בטעות להעניק לו פרס נובל למשהו. היה סבל
בפנים שלו כששתק. ידענו שהוא סובל, אבל ההבדל בין לדעת שמישהו
סובל לבין לראות את זה שחור על גבי לבן על הפנים שלו, הוא כמו
ההבדל שבין בן אדם שמדבר בצורה לא רהוטה וחסרת טקט לבין אותו
האדם שותק וקורן תוך כדי כך.
מאחורי לירן ישבו דהן וסבינה. דהן היה מרוקאי אבל שנא מרוקאים.
הוא שנא כל מה שלא הוא יזם, וכיוון שיזם מעט, שנא הרבה. הוא
היה טוב לב בצורה יוצאת מן הכלל אך טוב הלב שלו הפריע לו תמיד.
הוא התייסר כשעשה מעשה רע והוא התייסר כשעשה מעשה טוב. הוא
תמיד הרגיש מנוצל ולא הבין שכולם רוחשים לו כבוד, אולי חוששים
ממנו מעט, אפילו, מהכוח הנפשי שלו, מהאומץ השקט.
סבינה הייתה מהבנות. הגיעה אלינו סתם, בטעות. הכירה את דהן
באילת או משהו כשעמדה להתחיל תיכון והוא סיפר לה על בית הספר
המיוחד שלו שמחפש תלמידים מיוחדים בשביל להעניק חינוך מיוחד.
לא למפגרים או משהו, פשוט שונה. היא ודהן נהיו חברים טובים
ויצא שהיא הייתה יותר איתו מאשר עם החברות שלה. כמה שהייתה
גדולה וחזקה, לפעמים הייתה מתרככת וחיוך מבויש צץ על פניה
העדינות. הייתה מזיזה קווצה של שיער ג'ינג'י ומחבקת את ברכיה,
בוהה אל עבר החלל האינסופי של המדבר הכתמתם שנפרש לפניה.
מול דהן וסבינה ישב גורן. חייך לעצמו בשקט, ממלמל משהו כרגיל.
מנורה קטנה.
וכולם. אוטובוס ארוך ואנחנו בתוכו.
אני ישבתי במושב הלפני אחרון. לידי ישב יואב וקרא לי בכף היד.
אבא של יואב היה מרפא או משהו. הבנתי בעקיפין שיש לו כוחות
מיסטיים והוא בכלל איש מיוחד. יואב כרע תחת עומס אישיותו של
אביו והמוניטין שלו, אבל החליט להאפיל עליו. הוא התחיל לנהל
שיחות ארוכות בנושא הילות, גורל והתחזקות בדת. אף פעם לא ידעתי
מה אמיתי ומה משחק אצלו. כשדיבר, האמנתי והרגשתי כל מילה שלו,
אבל כשעשה, לא זכרתי אפילו שדיבר.
הוא אמר לי שאני אחיה עד גיל 80 ומצפה לי גורל ממוצע. קשה
להגיד שהייתי מופתע. מעבר לעובדה שבאמת לא ציפיתי כלום מעצמי,
ידעתי שלפי יואב, גורל גדול צפוי רק ליואב. לא שלא אהבתי אותו,
פשוט הכרתי אותו.
נחום קיפץ בעליצות מעל תל קטן בכביש ונכנס לסיבוב אה-לה 360
מעלות.
אני עפתי על יואב, מרקוס עף על רוזנברג שעף על עמיאל ואהרונוף,
דהן החזיק חזק בידית שהזדקרה מהמושב לפניו וסבינה ישנה אז היא
סתם נלחצה לחלון. גורן התיישב באלכסון והברכיים שלו נדחסו לתוך
הכיסא של מרקוס. יהושפט החזיק במשענת של הכיסא שלו. דוד פתח את
העיניים רחב-רחב והסתכל בכעס אל עבר הכיסא של הנהג. ואז נחום
סיים להסתובב.
האוטובוס נעמד ישר ישר ולא היה אפילו קמט אחד בכביש. משמאלנו
היה ים המלח. השמיים היו בטח מתמזגים עם הים לתוך ישות אחת אם
לא היו הבדלי הצבעים הקלים. השמיים תפסו גוון יותר אינדיגו,
בעוד שהים שמר על פסטליות תכולה. מרחוק אפשר היה לראות את
צלליותיהם של הרי ירדן. קרוב יותר עבר קו החוף, בעיקולים שונים
ומשונים, ואפילו שעמדנו ללא נוע אפשר היה לראות את בליטות השמש
על גבי האדווה שלא שמענו אותה עד לכאן. חוטי טלפון וחשמל
הוסיפו נגיעות של חום ובז'.  מימיננו היו הרים. גבוהים
וחצויים, ומתוכם, קפואים, מפלים של חול, חצץ ועפר.
נחום עמד באמצע הכביש. גם האוטובוס עמד באמצע הכביש ונחום
בתוכו. לא שזה הפריע למישהו, כי פתאום לא הייתה בכלל תנועה.
לאט לאט גם לא היו עמודי חשמל. המפלים ביחד עם ההרים שלהם
נסוגו, וכמו שחקן, שלא קיבל מספיק תשואות מקהל שציפה ממנו
לעולם ומלואו, נמוגו אל תוך הוילון של הכלום. הים מצד שמאל
התחיל להתקמט ולהתגלגל לכדור נייר כמו שהיינו זורקים על המורה
שלנו, עדינה, בכיתה ג'. השמים הביאו אותה באפקט שקופית של
ווינדואוז והתחלקו לריבועים-ריבועים, שבתורם התחלקו לריק.
והאוטובוס המשיך לעמוד. כבר לא תהינו לאן נעלמה התנועה כי גם
כביש כמו שצריך כבר לא היה. היה מין שובל צר של אור שנעלם אל
תוך התוהו ובוהו. התוהו ובוהו, מאידך, לא היה אלא שחור די
צמיגי שלא התבהר.
הראשון שהגיב היה נחום.
הוא צחקק ביובש מה ואמר: "הא הא. נראה לי שצריך למלא שמן."
יואב, שנרדם בינתיים, פתח את העיניים.
"מה זה?" שאל אותי, במין הבעה דורשת הסבר, כאילו אני כיביתי את
האור ובכלל,עושה המון בלגן ללא סיבה.
"אהמ... שאלה טובה."
"מה שאלה טובה? מה שאלה טובה?! אנחנו בתוך כלום!"
"למה כלום?.. האוטובוס עדיין פה. ונחום."
"נחום... נחום!!!" יואב קפץ מהמקום ותוך קפיצות מעל אנשים,
דילג לכיוונו של נחום שעדיין ישב עם הבעה ספק מרוצה, ספק
מעולפת. "נחום!!! איפה הכביש?"
נחום לא זז.
"נחום?" התקיפות בקול נעלמה. לאט לאט גם הקול נעלם. ישבתי
והסתכלתי על יואב דוהה בדיוק כמו שעשו ההרים. רק שעליו לא ראו.

ניסיתי להסתכל לתוך החושך, אבל אחרי כמה שניות נקודות ירוקות
וורודות התחילו לקפץ לי מול העיניים והבנתי שזה לא עוזר
במיוחד.
מרקוס פתאום שם לב שאין כביש. הוא לא נראה מופתע או משהו, יותר
מאוכזב אפילו. הוא דחף מרפק לרוזנברג ואמר בשקט "תביא סיגריה".
רוזנברג הביא בו מבט תמוה. "מה סיגריה? אסור לעשן פה. זה
אוטובוס." מרקוס חשב שנייה ואמר "רוזנברג. אין כביש. זה כבר לא
אוטובוס." רוזנברג נראה מוטרד. בסוף הוציא חפיסת מרלבורו, משך
מתוכה סיגריה והושיט אותה למרקוס. מרקוס הוציא מצית ושאף עמוק
את העשן. עיניו קיבלו הבעה זגוגית ואפשר היה לראות שהוא נמנע
מלהביט אל האינסוף שנשקף מהחלון שלנו. יואב התיישב ליד לירן.
אז הסתובב והתחיל לנענע את הכתף של סבינה.
סבינה פתחה את העיניים. היא לא ראתה הרבה אינסופים בחיים שלה
והחושך הבראשיתי מסביב בא לה קצת בהפתעה. היא מצמצה טיפה
וסובבה את הראש לכיוון יואב.
"מה...?"
"ישנת טוב?"
"כן." חיוך קטן ריצד דקות על שפתיה. "מה?"
"שמה לב שמשהו שונה?"
"אהמ... כן. אנחנו בתוך מנהרה? פקק?"
דהן נראה מובך כאילו הוא העלים את כל מה שהיה מסביב ועכשיו לא
נעים לו. יואב, מאידך, נראה משוכנע שסבינה תדע מה לעשות. הוא
פתח עיניים גדולות על סבינה, עיניים עם ריסים לא נגמרות
מתעקלות לו כמעט עד הגבות העבות והדגיש "אין כלום."
"איך כלום?" סבינה הרימה גבה ואמרה בציניות קרירה "ביטלו את
הטיול, אה? ידעתי. תמיד. תמיד! פעם אחת שיתנו לנו לטייל כמו
לכל בית ספר נורמלי! אז הם ביטלו את פורים, אפשר להבין. אבל
הטיול? אני פשוט... שנייה, מה הקשר של הטיול לזה שאנחנו
עומדים? נגמר להם גם הכסף לדלק?"
"סבינה..." דהן הביט בה דרך עפעפיים חצי סגורות. "סבינה, די."
"מה די?"
"די. אין כביש. אין הרים. אין ים המלח. די."
"מה אין?"
"בוטלו, אני יודע מה..."
"הם נעלמו. לפני משהו כמו חמש דקות." יואב הרים את היד והוריד
את תריס הבד שהיה מגולגל ליד החלק העליון של החלון.
סבינה הביטה ביואב במבט כאוב.
אחר כך פתחה את החלון הקטן שמעל למושב שלה ודחפה את האף והפה
שלה לתוכו.
"חלאס!!! תחזירו ת'כביש!!!" באוטובוס נשמעו רסיסים של הקול
החזק שלה.
לא היה בחוץ אוויר.

נחום קם.
נחום קם, הסתובב אלינו, חייך וקד קידה עמוקה, שלא הייתה מביישת
איש חצר של לואי ה- 14.



הרבה שנים אחר כך, אני יושב על המרפסת של הבית הקטן שלי במאה
שערים.
צעקות של ילדים  קטנים עטורי כיפות שחורות ופאות בלונדיניות
חודרות לי לתודעה, התודעה היחידה שניתנה לי מעם הקדוש ברוך
הוא.
התודעה שאינה יודעת, באמת, דבר.
התודעה שאינה מוכיחה, באמת, דבר.
התודעה שקיימת כאקסיומה תלושה שאינה מביאה לשום מקום.

והאושר.
האושר האינסופי, הבהיר והטהור, שניתן לנו בתמורה להכרתנו את
מוגבלות התודעה שלנו.

אני יושב על המרפסת של הבית הקטן שלי במאה שערים.
צעקות של נכדיי הקטנים עטורי כיפות שחורות ופאות בלונדיניות
נשמעות בחוץ.
שרה מוציאה לי תה ועוגיות קינמון.
החזירו לה את הכביש.