בפעם המאה שאמרו לי "שיעזור לך אלוהים", החלטתי לוותר על
מתווכים ולקבוע פגישה אישית.  המזכירה סדרה שביום שני שבשלוש
ורבע אני אכנס לפגוש אותו. כשנכנסתי למשרד די התאכזבתי. שולחן
כתיבה, שני כסאות, ארון תיקיות ממתכת וכוס תה עם נענע וכפית.
גם אלוהים נראה לא משהו, היה די שפוף.
שאלתי: "אדוני אלוהינו, מה נהייה? קוסובו, פיגועים, דודו
טופז?" אמר לי: "תראי, זה לא אני. אי חתמתי על ייפוי כוח אצל
החבר'ה למטה ומאז אני מטפל בפרוייקטים מיוחדים. אגב איך היה
החמישייה הקאמרית?" אמרתי לו שזו הייתה אחלה יציאה אבל שיהיה
רציני לרגע כי המצב על הפנים. הוא הסתכל עליי במבט עצוב כזה
וכמעט ציפיתי לראות את בורג מדבר על "הרוח הישראלית" ואמר שיש
דברים שהם לא בשליטתו.  "לא בשליטתך?! בחייאת דינק, אתה אלוהים
או סמרטוט?"
השפתיים שלו התחילו לרעוד וגם הדמעות זלגו מעצמן והוא בכה שפעם
הכל היה הרבה יותר פשוט- דם, צפרדע, כמה כינים. אבל היום
צפרדעים זה קרמיט, נגד כינים יש תרסיס ואנשים יוצרי לבד נהרות
של דם. חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שהכל יהיה בסדר.  הוא הביט
בי במבט לח ושאל אם אני מבטיחה.
"בחיי אלוהים"