כשהתעורר יוסי בן החמש משנתו כבר האירה השמש ובשמיים כבו כבר
כל הכוכבים.
הוא הלך למטבח לשתות את השוקו שאימא הכינה לו.
אבל בגלל שהיה עדיין רדום נתקלה ידו בשולחן והשוקו נשפך על
הפיז'מה. נבהל יוסי למראה הבגד שהתלכלך והחל לבכות.
"זה לא סוף העולם, יוסי", אמרה לו אימא. "אין שום סיבה
לבכות".
הרהר יוסי לרגע קצר ואחר שאל את אימא.
"אז איפה זה כן?".
"איפה מה?",התפלאה אימא.
"סוף  העולם,   איפה זה כן סוף העולם?", הקשה יוסי.
"אוי, באמת יוסיל'ה, כאלה שאלות בשעה שכזו, תגמור כבר את ארוחת
הבוקר ונלך לגן. אנחנו מאחרים".
יוסי רצה מאוד לקבל תשובה לשאלתו, אבל הבין שאימא צודקת וצריך
למהר. הוא סיים את ארוחתו. נתן יד לאימא ויחדיו הלכו לגן.
בגן פגש יוסי את דנה חברתו הטובה וכששיחקו בארגז החול שאל אותה
יוסי:
"דנה, אולי את יודעת איפה זה סוף העולם?".
דנה הביטה בו בפליאה ואמרה שאין לה שום מושג.
"אפשר לשאול את הגננת בשעת הסיפור". הציעה דנה.
יוסי הודה שזה רעיון מצוין וכשהגיעה שעת סיפור הרים את ידו
ושאל את הגננת.
"הגננת חיה, איפה זה סוף העולם?".
"מה פתאום אתה שואל שאלה כזו?", התפלאה הגננת ולפני שיוסי
הספיק להסביר התחילה לספר את הסיפור שלה ושכחה את שאלתו
לגמרי.
יוסי היה קצת מיואש. אימא לא מדברת סתם, הוא חשב,  ואם היא
אמרה שרק בסוף העולם מותר לבכות, אז אני מאמין לה. אבל אף אחד
לא מוכן לגלות לי איפה המקום הזה,  סוף  העולם.
הוא החליט לשאול את אבא כשיחזור מעבודה בערב.
"זה עניין חשוב לי מאוד", חשב לעצמו.
בערב חזר אבא מהעבודה ויוסי התיישב על ברכיו ושאל, "אבא איפה
זה סוף העולם?".
חייך אבא וחקר בחזרה, "למה אתה שואל?".
"כי נשפך לי השוקו- ואימא אמרה שמותר לבכות רק בסוף העולם-
ודנה לא יודעת איפה זה- וגם הגננת-  ואני חייב לדעת כבר. אז
חשבתי שרק אתה יודע ושתגיד לי".
המשפטים נפלטו ליוסי במהירות רבה בלי שום הפסקה. הסקרנות
השתלטה עליו, כי הוא היה חייב כבר לדעת.
אבא הסתכל עליו בחיבה והוא הסתכל על אבא בלהט, ממתין בקוצר רוח
למוצא פיו.
"בוא נצא החוצה", הציע אבא ושניהם יצאו אל החצר.
היה חשוך ובשמיים זהר הירח.
"אתה רואה את כל הנקודות המאירות האלה מסביב לירח?", שאל אבא
כשהוא מורה באצבעו לכיוון השמיים, "איך קוראים להן?".
"כוכבים", ענה יוסי.
"נכון, אלה הכוכבים. נסה לספור אותם".
ניסה יוסי לספור את הכוכבים וכל פעם שנדמה לו שכמעט הצליח
התבלבלו לו המספרים והוא צריך היה להתחיל לספור מחדש.
"אבא, אני לא מצליח, יש המון כוכבים והם מתבלבלים לי כל הזמן",
קרא יוסי.
"הנה, זו התשובה שלך, סוף העולם המצא אחרי כל הכוכבים. רק מי
שמסוגל לספור את כולם, מגיע לסופם ורואה את כל העולם".
כשראה האב את מבוכתו של יוסי, הוסיף, "אתה יודע מה, יש לי
רעיון, יש לי בספרייה ספר על הכוכבים.
קוראים לזה אסטרונומיה. שם תוכל למצוא הכול על הכוכבים שבני
האדם הספיקו לספור עד היום.  אתה רוצה שאתן לך אותו?".
"כן,בטח, אבל רק אם יש בו הרבה תמונות", התלהב יוסי, שהיה סקרן
ואוהב ספרים מטבעו.
"יש המון תמונות", הבטיח אבא ושניהם הלכו יד ביד לחדר העבודה.
מן הספרייה שלף האב ספר עבה וצבעוני ושם אותו בידיו של בנו.
יוסי מיהר לרוץ לחדרו עם הספר הכבד.  אבא הביט בו בחיבה והבעה
של שביעות רצון נחה על פניו.
יוסי סגר את דלת חדרו ונשכב על המיטה. כשפתח את הספר חש
בעייפות שמשתלטת עליו ועיניו החלו למצמץ בכבדות.
התמונות היפות שנשקפו בין דפי הספר, היטשטשו אט-אט ולפתע ראה
כיצד הירח פוער את פיו ומחייך לעומתו בשניים לבנות ובוהקות.
זה היה משונה ביותר ומה שקרה לאחר מכן היה משונה עוד יותר. הוא
מצא את עצמו נוסע בחלל בתוך המכונית של אבא ומכל צדדיו פוערים
לעומתו הכוכבים פיות מחייכים ומנפנפים לו לשלום בידיים כחולות
וזוהרות. הוא התפלא כיצד יכולה המכונית החדשה לטוס בשמיים ואז
נזכר שאבא אמר לאימא, כשקנו אותה שהיא דגם משוכלל מאד ויכולה
לעשות הכול. עכשיו התחילו האירועים להתבהר.
יוסי חיפש את הספר שהחזיק לפני דקות ספורות בידיו ומצא אותו על
המושב לצידו. הוא החליט שבעזרת הספר יוכל למצוא בקלות את דרכו
בחלל.
המכונית נסעה במהירות עצומה ועצמים זוהרים וחסרי צורה עפו מכל
עבריה. מהחלון אפשר היה לבדוק אותם היטב.
רעש מוזר נשמע לפתע מהמושב האחורי וקול דקיק ומוכר אמר, "נדמה
לי שאלה חתיכות של כוכבים שהתפרקו מזמן". יוסי הביט לאחוריו
בתדהמה ומצא את שנה שרועה ברגליים מורמות על המושב ומביטה
לעברו ברצינות גמורה.
"תורידי את הרגליים מהכיסא", התחנן יוסי בפחד, "את רוצה שאבא
יכעס עליי. הוא לא מרשה לשים רגליים על הריפודים החדשים".
"עזוב שטויות, כאן אין אף אחד שיגיד לנו מה לעשות ומה לא
לעשות. אנחנו נוסעים בחלל, שחכת?". אמרה שנה בביטול.
"ולאיפה אנחנו נוסעים. את יודעת אולי?", התפלא יוסי על
התנהגותה השקטה של חברתו הקטנה.
"מה, אתה לא זוכר", הצטחקה היא לעומתו, "זה היה רעיון שלך
למצוא את סוף העולם. באנו לפה לספור את כל הכוכבים שבשמיים.
רצית להתקרב אליהם מאוד, כדי לא להתבלבל בספירה."
"הוי, באמת נכון", נזכר עכשיו יוסי, "אז למה אנחנו מחכים, בואי
נתחיל לספור".
הם חילקו ביניהם את הצדדים, דנה התחילה לספור את הכוכבים
שמימינם ויוסי ספר את אלו שמשמאלם.
המכונית חצתה את החלל כקרן אור מבזיקה והיטלטלה מפעם לפעם
כשהתנגשה באחד העצמים הזוהרים והדבר הקשה עליהם את הספירה מאד.
הם ספרו טור של כוכבים ואחריו טור נוסף ועוד טור והנה הטור
הראשון נעלם ואחר כך השני נעלם וכבר נדמה היה שהכוכבים משחקים
איתם כמו משחק מחבואים מסתורי שחוקיו ידועים רק להם.
לפתע עלה רעיון במוחו של יוסי,
"בואי נשתמש בספר שלי", קרא, "אבא נתן לי ספר עם תמונות של
כוכבים שמישהו כבר הספיק לספור קודם.
נתחיל בעזרת הספר וכשנסיים, נמשיך ונספור גם את החדשים".
דנה חשבה שזה רעיון מצוין והם פתחו את הספר הכבד. התמונות
המרהיבות משכו את עיניהם והם ניסו למצוא בעזרתו כוכבים מוכרים
שחלפו על פניהם. בלי כל מאמץ עלה בידיהם לזהות מחוץ לחלונות
המכונית את הכוכבים שצוירו בספר ואפילו להתקרב אליהם ולבדוק
אותם מקרוב.
"עוד מעט נגמור לספור את כל הכוכבים שבספר", קבע יוסי
בהתלהבות, בעודו מדפדף במעט הדפים שנותרו להם לבדיקה, "אחר כך
בטח לא תישאר  לנו עוד הרבה עבודה".
דנה הביטה במד המרחק של המכונית ולחשה ביראת-כבוד, "כבר עברנו
יותר ממיליון קילומטרים, אין פה מספיק מספרים בשביל לספור
בדיוק כמה".
יוסי הציץ גם הוא אל לוח השעונים ואמר בהתלהבות,
"כנראה שעוד מעט נגיע לסוף העולם, זה כבר חייב להיות בסביבה".
הם סיימו לספור את כל הכוכבים מן הספר וכשסגרו את העמוד
האחרון, הביטו החוצה לראות אם נותרו עוד כוכבים לספור. לתדהמתם
היה עדיין החלל שלפניהם גדוש ומלא בכוכבים נוצצים.
שלט דרכים ענק התנשא למולם ועליו כתוב - "סע בכיוון החץ. המשך
לספור כוכבים עד שתגיע לסוף העולם" - .
יוסי הביט בדנה ודנה הביטה ביוסי ושניהם היו נבוכים מאד. איך
ייתכן שגמרו את כל הספר ויש עוד כל כך הרבה כוכבים חדשים
בחוץ.
"כאילו אין להם בכלל סוף!", קראה דנה בייאוש.
יוסי רצה לעודד אותה, אבל היה די מיואש בעצמו ורק שאל, "את לא
רוצה להמשיך?". הוא לא הודה בכך, אבל די התחשק לו לבכות באותו
הרגע.
דנה משכה בכתפיה בחוסר אכפתיות ורטנה,
"בשביל מה בכלל היית צריך להתעקש ולבוא לכאן, לא יכולת לקבל את
מה שאומרים לך וזהו?".
יוסי אמר בליבו שאולי היא צודקת. לרגע אחד אפילו חשב לסובב את
ההגה ולחזור הביתה, אבל לאחר מחשבה נוספת הציע, "בואי נעשה מה
שהשלט אומר. נמשיך לספור ונראה לאן נגיע. אולי אנחנו יותר
קרובים ממה שנדמה לנו".
את הדברים האלה הוא אמר בביטחון חדש שהשפיע גם על דנה. היא
הביטה בו בהסכמה. עכשיו, אחרי שהגיעו להחלטה, אפשר היה לחזור
למלאכת הספירה במלוא המרץ.
הם חלפו על פני השלט והמשיכו לספור.
לפתע הבחין יוסי בשתי דמויות מוכרות המשחקות על ענן קטן בצד
הדרך. היו אלה אחיו הגדול רועי, וחברו הטוב רותם.
"מה אתם עושים פה?" צעק להם יוסי מתוך המכונית הנוסעת.
"אנחנו משחקים עם העננים, ומה אתם עושים פה?"
צעקו בחזרה השניים.
"אנחנו מחפשים את סוף העולם". השיבו יוסי ודנה פה אחד.
"אבא יודע שלקחת את האוטו החדש שלו?", חקר רועי את יוסי.
"אני בטוח שהוא לא יכעס", הסביר יוסי לאחיו הגדול, "הוא הרשה
לי לצאת לספור את הכוכבים מקרוב, אז ברור שאני חייב להשתמש
במכונית שלו".
המכונית נסעה במהירות והתרחקה משני המשחקים. יוסי ודנה נפנפו
להם בידיהם ושמעו את רועי צועק בכל כוחו שכשימצאו את סוף העולם
יספרו גם לו איפה זה.
לאחר זמן קצר הם התקרבו במהירות לשלט נוסף, גדול מקודמו ומאיר
באור מכאיב לעיניים. למרות הקושי להסתכל הם כיוונו אליו את
המכונית וכשהתקרבו מאוד קראה דנה בקול, "ברוכים הבאים לסוף
העולם!"
"הצלחנו!! הגענו!!", הריעו שני הילדים בשמחה ויוסי לחץ בחוזקה
על דוושת הגז כדי לעבור את השלט.
אלא שככל שהאיץ ברכב לנסוע, הלך השלט והתרחק מהם, הלך
והתרחק...
יוסי התאמץ לזהות את כיוון השלט הזוהר ולרגע נדמה היה לו
שהאותיות בשלט התחלפו ועכשיו כתוב
- "בוקר טוב, ברוכים הבאים לתחילת העולם- "
הוא הסתובב על מקומו לשאול את דנה מה היא רואה שם, אך לתדהמתו
דנה נעלמה.
"בוקר טוב, בוקר טוב, להתעורר, השוקו מוכן, להתעורר!", שמע
יוסי לפתע את צליל קולה של אימא לוחש באוזנו.
"אימא, מה את עושה בסוף העולם, איך הגעת לכאן?", התפלא יוסי
ופקח את עיניו.
השמש האירה החלון כהרגלה מדי יום ובוקר חדש חיכה בחוץ. הוא
הביט באימו בעליצות והיא חייכה אליו חיוך רחב, "נדמה לי ששוב
היה לך לילה מעניין, איפה טיילת הפעם?" שאלה בחיבה.
"הייתי עם דנה במכונית של אבא ומצאנו את סוף העולם. אבל כמעט
הגענו לשם ופתאום היה כתוב בשמיים- "ברוכים הבאים! בוקר טוב!"-
ואז התעוררתי ומצאתי אותך לידי", סיפר יוסי בהתרגשות ואחר
התרומם וחיבק את אימא חזק. הוא הרגיש עייף וצמא כמו לאחר מסע
ארוך.
"בוא חמודי, השוקו מוכן במטבח. רק אולי כדאי שתיזהר הפעם שלא
לשפוך אותו", אמרה האם בצחוק וחייכה בטוב לב.