ושוב הן מקיפות אותי, עירומות חופשיות והעשן אופף את החדר. אני
בוהה בחופש שלהן, קשור, מקנא, ואני רוצה לזוז, אבל הכל מתערבל
סביבי במערבולות חסרת צורה של יצרים וחלומות.
הכל כל כך אמיתי, ובכל זאת אני מתעורר לאחר דקות ספורות וכולן
לבושות, קשורות, עטויות מעטה של מסכות. רק אני...
רק אני ליצן מחייך וחופשי, קורע מעלי את המסכות, נותן להן
להתבוסס בהורמונים בעודי משפיל את עצמי והופך כלי לסיפוק
תשוקתן הבוערת.

אין ליצנים שמחים, כדי להיות ליצן צריך להיות עצוב. אל תאמינו
למעטה החיוכים והמסכות. כל ליצן בוכה מבפנים, לכן הוא מבין טוב
כל כך את מהות הצחוק.
אבל מי אני שאדבר על פילוסופיה? מה אני בסך הכל? כלי, צעצוע,
הנמכר לכל המרבה במחיר. איני חופשי, אני קשור הרבה יותר מעוטי
המסכות שמסביבי. בסך הכל ליצן שמחייך תמיד, גורם לאנשים להרגיש
טוב יותר.
קיום עצמאי?! אין לי! אני כלום! כמו מוץ הנישא ברוח. מרוויח
כלום כסף, ומנצל אותו לכיסוי החולשות היקרות שלי.
על פגישה עם אלוהים משלמים ביוקר. תאמינו לי, לא סתם אומרים
רואה אלוהים ומת.
למה יש לי להגיע בחיים ? יותר לקוחות? יותר הופעות? יותר
פגישות?

החלטתי לעשות מעשה, אני אהרוג את עצמי. פעם אחת בחיים האומללים
שלי אעשה משהו למען עצמי. אני אמות מחייך כהרגלי. הם יראו ליצן
לבוש מיטב בגדיו מרוח על המדרכה, ואז הם ידעו בדיוק כמה שמח
הייתי.

אם אין ליצנים שמחים אז למה עדיין לא קפצתי?