בחיי שאני לא עומד בקצב ההכתבה, המורה!

זה פשוט לא יאמן. קמתי היום בבוקר עם חיוך, אם אני בכלל מסוגל
לזכור נכון. חשבתי שאני הולך למקום אחד, ואז התברר לי שעכשיו
עונת מעבר. השמש והגשם משחקים פה בכיסאות-מוזיקליים בהשפעת מנת
יתר של אקסטזי. החיוך שלי לא הספיק להבין שהוא לא רצוי, בדקות
הראשונות של ההלוויה. הם שנאו אותי באותו רגע, ואני לא יודע
איך להיות נחמד. הבנתי שאני חייב להסתלק ומיהרתי לכיוון האוטו
שלי. התיישבתי על המושב הרך, וכבר תיכננתי להוציא אנחה גדולה
עמוק מתוך הבטן. לא הספקתי. הטלפון הקדים אותי. היא אמרה לי
שאני נמצא בעיצומה של מסיבת-ענק. התפלצתי. "אני חייב לנסוע
לים, לשלווה, לשקט", אמרתי לעצמי בתקווה שפסק זמן מהחיים יעשה
לי סדר בבלאגן. "יש לי שעתיים, אני חייב להספיק להתאושש!"
חשבתי לעצמי בעודי מסיים לכסוס את הציפורניים וממשיך לכרסם את
דרכי אל עבר בסיס האצבע. ברמזור של המעבר חצייה בלמתי
בפתאומיות. האיש האדום הלך והאיש הירוק בכלל עשה שפגטים
ברוורס. ליצן-בוכה חצה את הכביש, וביל גייטס דפק לי על החלון
בעודו מרשרש בכוס פלסטיק ושאל אם יש לי לתת לו שקל. זכרתי שאני
אמור להיות עצוב מאוד. או מאושר. הרי אני נוסע אל עבר השלווה,
אינעל ראבאק! סגרתי את כל החלונות באדיקות, כדי להיכנס לבועה,
והדלקתי את רדיו. רציתי לשמוע קצת מוזיקה ולא לשים לב לכל מה
שקורה סביבי. הו, כמה רציתי לעבור לנהג-אוטומטי!
הרדיו הישן במכונית הפיק את צלילי הדואט החדש של בריטני ספירס
ובועז שרעבי, מיד אחרי הפרסומות, בהן המליץ פואד בן אליעזר
לציבור על הטמפונים המועדפים עליו. ברגע שהתחלתי לפחד כבר
הגעתי לים. עונת מעבר. הורדתי נעליים וסווטשירט, ויצאתי אל עבר
החוף. בררר, איזה קור! חזרתי לאוטו, החזרתי את הסווטשירט
המטורטר. שבתי לחוף, שהיה רטוב כולו, והרוח סחפה אותי בחזרה אל
הרכב. נשארה לי רק שעה אחת והשעון מתקתק! אני צריך להיות רגוע!
החלטתי לדהור אל עבר הספסל החביב עליי בעיר. הכביש התעקם,
התפתל, התיישר והתפצל. עקפתי מכונית מרוץ, ילד על קורקינט עקף
אותי. ואני, אני הרגשתי כמו אליסה בטריפים. חניתי את האוטו
וירדתי. חשבתי שהגעתי סוף סוף לנחלה, אבל שוב התחיל גשם. שמתי
עליי מעיל כבד ושחור, אך כנופייה של קשישים בשלייקעס ורודים
צעקו עליי והטיחו לעברי בובות של דובוני אכפת-לי מעופרת יצוקה.
חשתי עצוב מאוד, רק ששכחתי להודיע זאת לפנים שלי אשר המשיכו
לחייך בילדותיות. ביד ימין אחזתי חזק בסנדוויץ' שוקולד שאמא'לה
הכינה לי, ביד שמאל החזקתי מסיכת אב"כ. הספסל שלי ממוקם על
הטיילת. התעצבנתי על הכל וירקתי סמוכטה עסיסית אל עבר הים
שהכעיס אותי. הרוח החזקה העיפה את הליחה בחזרה והטיחה אותה
הישר בפרצופי המבולבל. "דייי!" זעקתי אל השמיים, מניף ידיי
בגשם אל עבר העננים הכבדים. תלשתי שיער מראשי מרוב שיגעון,
ובמקומו צמחו לי מיידית שיערות בשלל צבעי הקשת. הקשת הגיחה
מעבר למגדלי העיר. השמש שוב יצאה. כבר שכחתי את מה אני עלול
לשכוח. נהיה לי חם. הורדתי שכבות כבר בפעם-המי-סופר היום. חשתי
רע, אז עשיתי פרסה ברגל. הרגשתי אושר, וזה העיק עליי, אז
ניסיתי לנפח מסביבי בלון גדול ולפוצץ אותו (למרות שאני בכלל
בלונפוב). השעון שעל ידי היבהב '12:00'. הזמן נגמר! ולא הספקתי
להשלים את מטרתי - למצוא שלווה! טוב, באמת התקשרו אליי והעניקו
לי תוספת זמן. רק חבל שאח"כ קיבלתי טלפון מאותו מספר שביטל את
התוספת!

עכשיו אני יושב בתוך האוטו. יושב עם האוטו על השוליים של הכביש
המהיר, ומסתכל מהצד על כל המכוניות שועטות לכל הכיוונים
במהירות מופרזת. הורדתי את המשענת אחורה. הנחתי רגל על
הדש-בורד. כבר לא משנה מה אני לובש. כבר לא משנה ששלשום יהיה
קשה, ומחר גם היה מבחן מכריע במתמטיקה. עכשיו אני יושב מחוץ
למסגרת וכותב סיפור.


מבוסס על סיפור אמיתי של ה-11/11/03 - יום משוגע שהוא דגם
מוקטן לחיים מעוותים. בחיי שכיף.