[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ספאנקי רוני
/
גם חיילים בוכים

התגייסתי לצבא, לא האמנתי שבאמת יקבלו אותי לקרבי, כזה ילד
מגודל של אמא.. אבל התקבלתי. ולא סתם התקבלתי, אלא לגבעתי,
כבוד אמיתי. תקופת הטירונות עברה מצויין, תודה ששאלתם. אז עוד
לא האמנתי שהתקופה הארורה הזאת בצבא תשנה את חיי. תמיד הייתי
ימני, מהקיצוניים האלו שחושבים, חיים ואומרים טראנספר לערבים,
שטוענים שכולם אותו הדבר. לאט לאט התחילו האימונים. מחלקה 3,
שכונה לוחמת. פעם ראשונה שאני עם הנשק ביד, מלמדים אותנו איך
לירות, איך לא לפספס את הערבי שניצב ליידינו, וכל רגע הולך
לירות בנו בלי לחשוב פעמים, בצבא הופכים אותנו לגברים, זאת מן
הטבלת הגבריות הזאת שכל כך חסרה בארצות אחרות בעולם.. בסוף
הטירונות נשלחתי לקורס מ"כים, היה אחלה ואחרי הקורס ישירות
לשטחים. פתאום אני מוצא את עצמי בשכם, עם הנשק ביד והמדים
הירוקים על הגוף, הקסדה הזאת, שאמורה לשמור עלי, הדוקה טוב טוב
על הראש והשרוכים מוצנעים בליפופי איזולירבנד שחורים, אחת
המשופצרות. אני מסתכל מסביבי, עוד 30 חיילים איתי, אני מפקח
עליהם, הם ירוצו למילה שלי, וירו למילה שלי ויפלו למילה שלי.
הם סומכים עלי כמו אני לא יודע מה, כמו שצריך. איפה הייתי? כן,
נכנסים לשכם.. יורים לכל עבר, רימוני עשן ונותבים ששורקים לי
ליד האוזן. דקת הפוגה וילדה קטנה מהכפר אוחזת לי ברגל, ממש
חזק, ובוכה. פנייה שבו אותי, אימה כנראה נבהלה מהבלגאן וברחה
מהר, הסתגרה בבית והיא נשארה פה לבד. בלי לחשוב פעמים צעקתי
ליוסי שימשיכו קדימה בלעדי ושאני אחזור עוד כמה דקות, אמרתי לו
שהוא יודע מה הוא צריך לעשות ושאני סומך עליו; הרמתי את הקטנה
על ידיי והתחלתי לצעוד ולצעוק בערבית אם מישהו יודע למי היא
שייכת. ביידיה הייתה בובה קטנה, קצת מרופטת, נראת כאילו עברו
עליה כבר 2 מלחמות עולם, ישנה כזאת, סתם בד מקומט ממולא בקצת
צמר גפן עם שלוש חוטים זהובים כשערות ועיני כפתורים, בעצם -
ציקלופ כי אחת הייתה חסרה. ישבתי עם הילדה בצד כדי לבדוק אם
היא נפגעה ולפתע גיליתי שהיא אפילו ידעה עברית, אבל איך? היא
ערביה. מסתבר שמגיל קטן מלמדים אותם ערבית ועברית, "דע את
האוייב". מצאתי את אימה אחרי חיפושים כמעט נואשים והילדה
המלאכית אמרה לי שלום והלכה לדרכה.. שנייה לפני שנעלמה באופק
קראתי בשמה, היא הסתובבה, הוצאתי מהכיס שלי את הסוכריה שאחותי
הקטנה נתנה לי לפני יומיים, ונתתי לה אותה. הילדה הקטנה חייכה,
הסתובבה בחזרה והמשיכה ללכת, אוחזת בסוכריה בידייה הקטנות
והשבריריות.
אחרי שבוע יצא לי שוב להגיע לאותו הכפר, זה שבו ראיתי אותה
לראשונה. המקום היה שומם, את הפחד באויר היה אפשר לחתוך בסכין.
האוויר היה קר והיה ערפל מסביב, ידענו שחיל האויר צריך "לנקות
את השטח" לפני שאנחנו נכנסים, אבל לא תארנו לעצמנו שזה יראה
ככה... אנשים שרועים על הארץ, צעקות של אמהות בראותן ילדיהם
בין ההריסות, גהנום. העיניים שלי התחילו להרטב, אבל מהר ניגבתי
אותם; אני חייל, אני קשוח, אני גבר, אני סמל מחלקה ואחראי על
חיילים, אסור לי לבכות.
פתאום ראיתי אותה שוב, מיצמצתי כדי לבדוק אם זאת באמת היא אבל
היא נעלמה, במקומה ניצבה שם רק בובתה הקטנה, המרופטת, בעלת
העין האחת ושלושת שערות הזהב.
לא ראיתי אותה יותר מאז, אבל בחלומות, בלילה, היא הייתה; ישבה
ליידי, דיברה הרבה, על שלום ועל מה שאני צריך לעשות. והבובה
שלה. היא  תמיד איתי, מאותו יום שמצאתי אותה עד לעולם. ויש לה
כתם דם קטן, בידיוק באזור הלב. החבאתי את הבובה, אך תמיד נשאתי
אותה איתי, כי בכל זאת צריך לשמור על פרופיל קשוח.
אתמול, כשנכנסנו שוב לאחד הכפרים באזורים החמים ביותר של
הגזרה, חשבתי שראיתי אותה שוב לרגע, קפאתי במקום בזמן שכל
החיילים שלי המשיכו קדימה. ואז בום מחריש אוזניים, אחר כך דממה
וצליל חזק וצורם, בקושי שהצלחתי לשמוע משהו. "גולן!!!!!! אתה
בסדרררררר??" צעקה חדרה את הכאב, כנראה שזה היה יוסי. הייתי
שרוע על הרצפה, ממצמץ בקושי, וכל פתיחת עיניים הרגישה כמו הדבר
הכי קשה שעשיתי בחיים. דבר אחרון שאני זוכר לפני שהתעלפתי היה
את אריק החובש שפתח את המדים שלי ומצא את הבובה ואת הרגשת
הבושה שהציפה אותי. הבובה התמלאה בדם, כבר לא היה לה כתם קטן
באזור הלב אלא כתם ענקי שכיסה את כולה.
העיניים נעצמו לאט ודמעה גדולה ועגולה ניצלה את המצב וחמקה לה
דרך עיניי הימנית.
כנראה, אני חושב, שגם חיילים בוכים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
את מוכנה לא
להסתיר לי כשאת
מוצצת?



החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/8/08 5:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ספאנקי רוני

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה