אתמול קרה לי משהו מוזר. ישבתי לי במשרד שלי כמו תמיד בחוסר
מעש כשלפתע ילדה קטנה נכנסה אליי למשרד וביקשה שאעזור לה לחפש
את האושר. היא העיפה לי את הדו"חות מהשולחן, סגרה לי את המחשב,
פיזרה לי את השיער, זרקה את הגומייה מהחלון ויצאנו.

הילדה הכניסה אותי לטנדר ישן והתחלנו לנסוע. הגענו לשדה פתוח
ונעמדנו שם. הילדה ביקשה שאני אתפוס אותה והתחילה לרוץ ולצחקק
"נו כבר, זקנה!" היא צעקה אליי, "כבר שכחת איך לחיות!"

אחרי שתפסתי את הילדה פתאום הגענו למקום אחר, מן נחל כזה
שבצידו השני היה צוק ועל הצוק הייתה מן טירה כזאת. הילדה נכנסה
לנחל ושחתה לכיוון הצוק. היא טיפסה על הצוק וקראה לי לבוא
בעקבותיה. נכנסתי לנחל ויכולתי ללכת בתוכו. טיפסתי על הצוק.
כשהגעתי לשם, הילדה כבר נעלמה ועל האדמה נח לו מפתח מוזהב
ולצידו פתק. הרמתי את המפתח ופתחתי את הפתק. בפתק הייתה מצוירת
מפה. הכותרת התנוססה באותיות זהב מנצנצות -  "הדרך אל האושר".
המפה הייתה כל כך קלה וברורה. פנייה אחת שמאלה, אחת ימינה וישר
עד הסוף.

השביל הראשון, לפני הפניה שמאלה, היה מלא בפרגים ונוריות.
קטפתי לי נורית אחת ושמתי אותה בשיער. הפנייה ימינה הייתה שביל
לבן מכוסה שלג וכשהסתכלתי אחורה ראיתי פתאום שגם השביל שממנו
באתי היה מכוסה שלג. ניסיתי להבין איך לא שמתי לב לשלג קודם,
חשבתי לעצמי שזו בטח אשליה אופטית והמשכתי ללכת. לפתע הייתה
רוח חזקה שהעיפה לי את המפה מהידיים ומצאתי את עצמי באמצע סופת
שלגים, ללא שמץ של מושג לאן עליי ללכת. הלכתי בכיוון הרוח, ישר
כפי שבוודאי הייתי צריכה, עד שהגעתי ללוח ברזל. על הלוח היה
חרוט באותיות זהב "לזכר אלה שאינם אתנו היום", ומתחת לכתוב היו
שלוש מגירות. על אחת המגירות היה כתוב "מילים", על השנייה היה
כתוב "מעשים", ועל השלישית היה כתוב "חלומות".

לפתע חשתי מגע בגבי, הסתובבתי והנה שם הייתה הילדה, היא לחשה
לי שאלך אחרי לבי. השמים התבהרו ואני פתחתי את מגירת המילים.

מהמגירה יצא אריה גדול, הוא שאג בחוזקה ואני צרחתי והתחלתי
לברוח. מעדתי על אבן ונשכבתי על האדמה. מסביבי צמחו לפתע שיחי
בר, האריה נעצר ולפתע שוב שאג, אבל במקום שאגה יצאו לו מהפה
מילים. שמות של אנשים שהכרתי, אהבתי, שנאתי ואיבדתי בחיים.
מגרעות שלי, פחדים שלי. האריה דיקלם מילים של שירים שאהבתי ולא
זכרתי, שאג מילים שאהבתי ולא התכוונתי אליהם, מילים שפגעו
באנשים. הדמעות שזלגו לי הטביעו אותי ופתאום מצאתי את עצמי
בתוך נחל. הערב כבר ירד, האירה נעלם, ואני שחיתי לעבר קני הסוף
שצמחו שם ובפחד רב פתחתי את המגירה השנייה, "מעשים".

לאורך זמן רב לא קרה כלום, עמדתי לצד המגירה ושמעתי לחישות
ורוח, עד שפתאום קפצה מהמגירה קרפדה ענקית, ניגבה מעל עצמה את
האבק, ולאחריה הגיעו אבנים, מקלות ואצטרובלים שאספתי כילדה
קטנה. אחריהם הגיעו ההחלטות שעשיתי בחיים שלי בדמות אנשים.
כולם היו זקנים חלשים וחסרי אונים והם כולם התלוננו מהרגע
שיצאו מהמגירה. בלי לחשוב פעמיים דחפתי אחד מהם חזרה למגירה
וכשראיתי שהוא נעלם דחפתי את כל השאר. השארתי אתי רק את
האצטרובלים וסגרתי בחזרה את המגירה. לראשונה בחיים הייתי
אסרטיבית. פתחתי את המגירה השלישית, "חלומות".

המגירה קמה, התיישרה, חייכה אליי והודתה לי על שחזרתי סוף סוף
להשתמש בה. היא התפרקה, התיישרה והפכה למראה גדולה. הדמות
שהשתקפה אליי מהמראה הייתה שונה. השיער שלי היה פזור והנורית
עדיין הייתה עליו, למרות הסופות והרוחות שנשבו מוקדם יותר. לצד
המראה נצץ לו המפתח, על האדמה. לקחתי אותו בחזרה. חרטתי בעזרתו
כמה שמות על הלוח, שמות של אנשים שאינם אתנו עוד, והמשכתי
ללכת. רק אחרי מספר צעדים שמתי לב שהמפה הייתה בידי שוב. פתחתי
אותה ומתוך המפה חייכה אליי הילדה ואמרה לי להמשיך ישר עד
שאמצא את האושר. הרמתי את ראשי ומולי התנוסס ארמון גדול.
התחלתי ללכת לעברו אבל נראה היה לי שככל שהתקרבתי אליו הוא
התרחק ממני. לבסוף התייאשתי והתיישבתי על האדמה. בדיוק אז
התחילה שוב סופת שלגים. פתחתי את המפה והילדה עדיין חייכה אליי
ברוגע מעצבן. קרעתי את המפה לגזרים ואז היא הופיעה. הילדה
הופיעה, רק שהיא הייתה עכשיו קצת יותר מבוגרת ומאחוריה עמד אדם
מבוגר. הם הבזיקו לרגע, הילדה חייכה אליי, וכשקמתי לעברם הם
נעלמו, סופת שלגים נפסקה ובאיזור שוב צמחו פרחים. הארמון נראה
לפתע פחות רחוק והתחלתי ללכת לכיוון שלו.

כשהגעתי לארמון נזכרתי ששכחתי את המפתח במקום בו הופיעו הילדה
והאיש המבוגר, אבל היה מאוחר מדי כדי לחזור.  את הארמון הקיף
נחל אבל לא פחדתי לחצות אותו. בחלון הצריח של הארמון ישבה לה
הילדה ובכתה. הבנתי שהדמעות שלה הם אלה שיצרו  את הנחל וששמחה
תייבש את הנחל. חשבתי על הדברים הטובים שקרו לי בחיים והנחל
התייבש באורח פלאי. המפתח לא היה בידי אבל לא התכוונתי לוותר,
אז דחפתי את הדלת והיא פשוט נפתחה.

הארמון היה חשוך ומשום מקום נשמע לו הקול:

"מילים!

מה שאת אומרת בחייך, המילים שיוצאות מפיך הן משמעותיות ולעולם
לא תוכלי לחזור ולתן אותן. מילים כדורבנות, פוגעות באדם פגיעה
קשה יותר מכל פגיעה אחרת, כל מילה שאת אומרת יכולה לשנות חיים
שלמים, לטובה או לרעה. תמיד תקפידי לומר דברים טובים לאהוביך
ולהמעיט במילים קשות כמה שאפשר.

"מעשים!

לעולם לא תוכלי לחזור ולתקן את מעשייך, זה יהיה כמו לתפוח תיבת
פנדורה שלעולם לא נסגרת. למרות זאת, חשוב לדעת לתקן את מעשייך
ברגע שהבנת שטעית, זה יצמצם את הנזק למינימום. היי תמיד אחראית
למעשייך  וחשבי פעמיים. סוף מעשה במחשבה תחילה.

"חלומות!

לעולם אל תוותרי על זכותך לחלום. חיי כילדה, האמיני, האמונה
מחזקת והתמימות והאופטימיות הן המפתח לחיים הטובים. ייאוש הוא
האויב מספר אחת של האושר. ייאוש מביא עלייך סופת שלגים והתקווה
מפריחה פרחים רבים. החלומות הם לא בריחה מהמציאות. הם הצעה
לשיפור המציאות."

"דמעות מטביעות אותך בים של יגון, אבל שחייה בהן תביא אותך אל
המזח."

"אין דרך לאושר. גם עכשיו אחרי כל התלאות שעברת עדיין לא מצאת
את האושר. כל הדרכים מובילות אל האושר. בחרי לך אחת  מהן.
חייכי אל העולם והעולם יחייך אלייך. תשמחי, והעולם יאהב אותך.
שמחה מולידה אהבה, ואהבה היא המקור לאושר בעולם."