גשם, היא מחייכת אליו, גשם. אמיתי, חזק כזה, לא סתם טיפות
קטנות שמתנפצות על זגוגיות החלון שלה כמו האשליות שלה. זורם
כזה, המשכי, לא נתקע כמו החיים שלה. האדמה כבר רטובה, המדרכה
כולה ספוגה במים, מוצפת, לא יבשה כמו חיי האהבה שלה. כהה מהגשם
ששוטף אותה, לא דהויה כמוה.

גשם, היא בוהה בחלון, סוף סוף גשם, כל כך לא מתאים עכשיו,
למרות שכבר נובמבר ושאמרו בתחזית שיש אפשרות לגשם.

חורף, היא עוצמת את עיניה וחולמת, חורף קר, סוף סוף אפשר
להתכרבל בסוודר ולא לחשוף את עצמה לכל העולם, אפשר להתחבא
ועדיין להיות כמו כולם, בבית, אבל כמו כולם.

וקור, היא לא יכולה להימנע מלחשוב, קור הוא סוף סוף לגיטימי
ואפשר להיות מנותקים רגשית, כי קר, ומותר לה להתכרבל בשמיכה
ובעצמה.

אפרוריות, היא מחייכת בציניות מהולה ברוע, אפרוריות, אפלה,
חושך, שתיקה רועמת, רעמים שמפרים את הדממה בשלווה שבהם, ברקים
שמאירים את השמיים רק לשנייה לפני שהם חוזרים להיות מעוננים,
אפורים. אפרוריות.

גשם, היא מחייכת אליו, גשם, סוף סוף.

מעכשיו עצבות היא לגיטימית.

אם תבכה, לא יהיה מי שיגיד לה שהשמש זורחת בחוץ והציפורים
מצייצות, אז שתשמח.

כי גשם.

אלוהים שם עליה מטריה, כי גשם, ומטריה זה בדיוק מה שהיא
צריכה.

אבל למרות שהיא עומדת בחלון עם ידיים פרושות קדימה, תופסת כל
טיפת גשם ומלקקת אותה ברעבתנות מהיד, היא יודעת שעוד כמה דקות
יפסיק הגשם, והיא תסגור את החלון בתבוסתנות ותחזור לשולחן
הכתיבה שלה, תחייך אליו ותגיד "כמו כל דבר טוב גם זה נגמר"
ותתפלל שבאמת היה שם מישהו. תתפלל שבאמת היה שם מישהו, כי
למרות שהיא יכולה לראות אותו, את הגוף שלו שם, נשען על משקוף
הדלת ומסתכל עליה במבט כזה, טורף אותה במבט ומחכה לחיבוק הבא
אתה, היא יודעת שהוא לא באמת שם.

לרגע הוא שם, והמבט הזה שלו בעיניים תופס אותה, אולי לרגע היא
נהיית רגשנית בגלל הגשם, אולי היא סתם מדמיינת, אבל לרגע היא
באמת מרגישה משהו. ואז הוא נעלם, והיא חוזרת על המשפט שלה
מקודם על הגשם, אבל הפעם היא אומרת את זה עליו, למרות שהוא
חושב שהיא עדיין מדברת על הגשם והוא אומר לה שמחר ירד שוב,
למרות שלא באמת אכפת לה והגשם הוא רק תירוץ.

נכון, היא יודעת שעוד מעט הגשם ייפסק, ואולי מה שהיא חושבת
שייקרה באמת ייקרה, אולי לא. אולי היא תסתכל עליו ושוב תרגיש
את הריקנות הזאת משתלטת עלייה וצמרמורת עוברת לה בגוף, קור
כזה.

אז הגשם נפסק, ורגע אחרי שהיא סוגרת את החלון היא עוד ממשיכה
לבהות בחלון הסגור ומפחדת להסתובב אחורה, כי אולי הוא לא שם,
אולי נמאס לו לחכות, אבל כשהיא מסתובבת, היא רואה אותו עדיין
עומד שם. פתאום היא מפחדת לאבד אותו לנצח. פתאום היא מחליטה
לשבור את החומה ולראות קצת אור יום קיצי. אז היא פורשת את ידיה
ואומרת לו, בוא אליי, רגש.