והיא זוכרת את היום הזה. זוכרת איך היא כמעט קפצה. נשענה על
החלון הפתוח, קומה חמישים, חישוב מהיר - 100 מטר, זה בערך שלוש
וחצי שניות עד לנחיתה על הקרקע. המוח שלה פעל בקדחנות לחשב לפי
חוק שימור התנע מה יקרה אם היא תיפול בהתנגשות פלסטית על
הקרקע, אבל לא היה לה כוח אפילו לחשב.

מעניין אם יתגעגעו אלייה אם היא תקפוץ, היא חשבה, ובסוף
התחרטה. לא כי היא פחדה. פחד לא שיחק תפקיד בחיים שלה. היא
קפאה לרגע. כולם נראו כל כך קטנים מלמעלה. היא הייתה 50 קומות
מעל כולם והם נראו לה כמו נמלים. כולם היו כאלה חסרי חשיבות
כשהיא עמדה שם. אימא שלה שפגעה בה הייתה לא יותר מנמלה שחורה
על הקרקע, הבחור שלא רצה אותה היה נקודה קטנה באופק. היא הייתה
העולם. היא לא הייתה צריכה לקפוץ כדי להיות בשמיים.

והיא זוכרת את היום הזה. זוכרת איך היא הסתובבה וירדה
בנונשלנטיות במעלית. זוכרת איך מאז הכל השתנה. היא חזרה לקרקע,
אבל עם הראש בשמיים. מילים לא חדרו אלייה יותר. היא ידעה את
האמת האמיתית. היא ידעה שכולם רק נמלים. היא הייתה חמישים
קומות מעל כולם, עולם ומלואו.