כמו דמעות חמות. היא אהבה אותו כמו דמעות חמות. כל פעם ששאלו
אותה, היא ענתה כך. אחדים חשבו שזה רע. הם לא הבינו איך היא
יכולה להשוות את האהבה שלה אליו אל דמעות חמות. הם סתם לא
הבינו.

היא זכרה תמיד את היום הזה שהיא חיכתה לאימא שלה בגשם, ואימא
שלה לא באה. היא זכרה את זה טוב. לא הייתה לה מטריה, והיא
נרטבה כולה, והיה לה קר, וכל הזמן הזה שהיא עמדה שם היא שנאה
את אימא שלה שלא באה... ואז פתאום כשאימא שלה הגיעה, היא לא
יכלה לשלוט בעצמה והתחילה לבכות. הדמעות היו חמות כאלה,
ונעימות, ואימא שלה חיבקה אותה ואמרה לה שהכל בסדר, והורידה את
המעיל היבש שלה והניחה עליה.
אז מה היא כבר בת עשרים וחמש? אז מה אם זה קרה כשהיא הייתה
בכיתה ד'? היא אף פעם לא תשכח את זה. איך שזה קרה, ואיך ששנה
אחרי זה ההורים שלה נסעו ולא חזרו מאז אף פעם... והיא חיכתה
להם, היא באמת חיכתה. היא עמדה כל השנים האלה באותו המקום
וחיכתה. חיכתה בשמש, וחיכתה בגשם, ואף אחד לא היה שם להניח
עליה מעיל יבש.
חמש עשרה שנה, כל ערב היא הייתה עומדת שם ומחכה. עומדת,
והדמעות חונקות לה את הגרון.  
כמו דמעות חמות, הוא בא. נכנס אל החיים שלה בלי לבקש רשות. היא
הייתה במקום הכי רע בחיים שלה, תקועה כבר חמש עשרה שנים באותו
המקום ומחכה לאלה שלא יחזרו. הוא אהב אותה, והיא אותו. הוא היה
המעיל היבש שהונח עלייה, הכתף שספגה את הבכי שהתפרץ חמש עשרה
שנה מאוחר מדי. הוא לא ידע כמה היא כמהה לדמעות האלה, החמות,
שמרטיבות את הפרצוף בחמימות נעימה, אלה שלא באו מאז.
הוא ידע לחבק אותה כשהיא עצובה, אבל לא להשכיח את הכאב ממנה.
והיא עזבה.
השאירה לו פתק ויצאה.
לא חזרה שוב.

אחדים לא יבינו אותה לעולם. לא יבינו שהאהבה שלה הייתה חזקה
מהרוח, חזקה מהגשם, חזקה מהדמעות, אבל לא חזקה מהצורך להישאר
שם.
להישאר, ולחכות.
בגשם.