פתיחה
34 זוגות עיניים.
34 זוגות עיניים מתבוננות בי, בוהות בי, מחכות שאוציא מילה
מהפה.
שחזרתי את זה במוח שלי אלפי פעמים מתחילת היום, הייתי בטוח
שאני מוכן להגיד זאת, אך משום מה, כשהסתכלתי עליהם, 34 חיילים
תמימים שכל מחשבותיהם לאותו רגע נדדו לגבי ארוחת הערב או
ההפסקה הבאה, פשוט נחנקתי.
איך אספר להם שלמפקד שלהם נשאר חודש לחיות?

חצי שנה לפני...
"תעביר לי את הלוף..."
"גם את הפותחן..."
1:00 בלילה, שטח אימונים כמה ק"מ מהמטווחים, הרגשתי רעב באמצע
הלילה, הערתי את חברי הטוב שלומי, והתחלנו לאכול קצת ממנת הקרב
ולדבר.
"אני אומר לך שלומי, החיילים האלה עומדים לסבול מחר במסע סמל"
"עזוב אותך בחייך זה לא כמו שהיה פעם, הסמל שלנו רץ במסע, היום
אסור ללכת יותר מדי מהר" ענה שלומי.
שלומי הוא מ"כ יחד איתי במחלקה, שנינו היינו יחד מתחילת
הטירונות שלנו כחיילים, קורס מ"כים ועכשיו כמ"כים באותה
פלוגה.
באותו לילה הרגשתי כאב בטן קטן, הרגשתי כאילו משהו זז לי בתוך
הקיבה, כאילו חיכה ללוף שיבוא.
אכלתי את הלוף בשקט בלי להגיד מלה ואחרי כמה דקות של שקט הלכנו
שנינו לישון.

24 שעות אחרי...
היינו באמצע המסע סמל, מוזר שלי היה הכי קשה...
התעכבתי מאחורה עם אחד החיילים ואיכשהו הצלחתי לדחוף אותו יחד
איתי.
כשהגענו לבסיס לא הפסקתי להקיא ולשלשל.

חצי שנה אחרי...
אני לא מאמין שעברה כבר חצי שנה מאז ואני זוכר בדיוק את הרגע
שזה התחיל, מאז היו לי המון כאבי בטן,
בחילות ועוד תזוזות מוזרות בבטן.
הרופאים עשו את כל הבדיקות האפשריות שיש ולא מצאו כלום,
כלום!!!
הם רק אמרו לי שנשאר לי חודש לחיות כי הקיבה שלי הצטמקה כל כך
הרבה שהיא לא תוכל להחזיק מעמד ואין
שום דבר שאפשר לעשות.
אולי הם אומרים שהם לא הצליחו למצוא שום דבר אבל אני יודע...
אני יודע שזאת תולעת בגודל 2.5 מטר שנמצאת בבטן שלי ואוכלת
הכל, ואיך אני יודע את זה?
ובכן, ביום שלישי לפני שבוע טיילתי בטיילת שבתל אביב, כשבאמצע
הרחוב ישב איש אחד שלבוש כולו בחליפה מדוגמת עם משקפי שמש
אפילו שהיה ערב, הוא עצר אותי ואמר לי שהוא מכיר אותי והוא
יודע בדיוק מה הבעיה שלי, הוא זה שאמר לי שיש לי תולעת בגודל
2.5 מטר בבטן שלי ושהיא אוכלת אותי מבפנים, הוא אמר שהתרופה
לכך היא פרח שגדל הרחק הרחק משם, מעבר לים, ומעבר ליבשה, אי שם
בהרים במערב הרחוק.
הוא גם נתן לי את המיקום המדויק שבו אני אוכל למצוא את הפרח
הזה, הוא אמר שקוראים לו פרח לב הזהב וכל מה שאני צריך לעשות
הוא לקטוף אותו ולהביא אותו לאהובת ליבי, וככה אני ירפא.
האמנתי לו בכל ליבי, אבל עכשיו אני כבר לא זוכר איפה המיקום של
הפרח כי שכחתי לרשום, וחוץ מזה שאין לי כוח למצוא את האיש הזה,
וגם אם אני אמצא אותו, כשאני חושב על זה, אין לי משהי שאני עד
כדי כך אוהב בשביל לתת לה את הפרח הזה...

שבוע אחרי...
ישבתי מול המחלקה, ישבתי והבטתי בהם...
הזמן עבר והם לא הבינו עדיין מה עובר עליי, בסוף אמרתי להם את
זה:
"חברה, עוד חודש אני עומד למות, והרופאים לא אמרו לי למה
אפילו, ואין מרפא למחלה הזאת"
קמתי והלכתי,
חשבתי לעצמי בראש שאם אין לי משהי שאני ממש אוהב אז בשביל מי
אני יקטוף את אותו פרח לב הזהב?
המשכתי ללכת לכיוון אוהל הסגל, בדרך מצאתי קוץ, קטפתי אותו,
נתתי אותו לאחד החיילים שאני הכי אוהב, אמרתי לעצמי לעזאזל עם
הכל, אם אני הולך למות אז לפחות אני אתן את מה שבשבילי נחשב
לפרח לב הזהב למישהו שמגיע לו...

חודש אחרי...
הרופאים צדקו, באמת נשאר לי חודש לחיות,
נכנסתי למסעדה, בקשתי את המרק הכי טעים שיש להם, והם הביאו לי
מרק פרחים, הם קוראים לו -"מרק פרח לב הזהב" מכיוון שיש בו פרח
מיוחד מאוד שגדל במערב הרחוק הרחק הרחק בהרים, והם הלכו וקטפו
אותו בשביל שללקוחות שלהם יהיה טעים.
את כל זה ידעתי אחרי שאכלתי אותו, התחלתי להרגיש תחושה רעה
בבטן, קמתי מהכיסא, נפלתי על השולחן ושם נשמתי את נשימותיי
האחרונות.
ההלוויה הייתה יפה, הרבה פרחים יפים, המסעדה חשה אשמה בכל
העניין אז היא החליטה להביא את כל הפרחים להלוויה, "עלינו" ככה
המנהל אמר להורים שלי, והם כיסו את הקבר שלי בהמון פרחי לב
הזהב,
אפילו החייל האהוב עליי היה שם, הוא שם את הקוץ שנתתי לו על
הקבר והלך.
מי היה מאמין שאותו דבר שאמור להציל אותי הרג אותי, לעזאזל עם
פרח לב הזהב!