מהלך השיפוץ, הזיזו הפועלים את תנור האפייה הכבד, שככל הידוע
לא זז ממקומו אולי שלושים שנה. ואז חשף המטאטא, בתוך תלוליות
האבק האפור, עיפרון-איפור מוזהב, שבגלל היעלמו לא התחתנה אימא
עם הדוד שמואל, כיוון שתלו בו את עוון גניבת העיפרון. כך שבעצם
יכול היה להיות לי אבא אחר.

אותו דוד שמואל, כך הסתבר לנו, נולד גדל ולמד עם אימא ממש
באותה שכונה. מגיל צעיר ביותר היה ברור שאלה ימשיכו את חייהם
יחדיו, עד מאה ועשרים. הסכמה כזו התקיימה בין הוריהם שראו בכך
יד הגורל. אבל הגורל, כידוע מתעתע. דרכיהם נפרדו בגלל אותו
עיפרון: לאחרונה נראה העיפרון בידי הדוד שמואל, במסיבת פורים,
כאשר התחפש לנערה ובמהלך המסיבה נכנס למטבח לתקן את האיפור
שנמרח על פניו.

סבתא הודיעה לאימא באופן נחרץ שאין מה לדבר על עתיד משותף עם
גנב. סבא הוסיף ש"אף פעם אתה לא יכול לדעת כלום על אנשים,
אפילו אם הם גדלו איתך!". וסבתא הוסיפה שמזל שהאופי של שמואל
התגלה עכשיו כשעדיין לא מאוחר.
אחר כך, כשהתנור הוצא ממקומו בליווי חריקת פח צורמת, התכופף מי
מן הפועלים והניח את העיפרון על השייש. פועלים באו וצבעו את
הקיר. אחרים באו והניחו מרצפות קרמיקה חדשות. החשמלאי התקין
שוב מנורות והשרברב החליף את הברזים  הישנים במודרניים. וכל
אותו זמן התגלגל העיפרון מצד אל צד, מהשייש לכיור הישן וכעבור
זמן, אל הכיור החדש, אל המרצפות הישנות והשחוקות ואחר כך אל
הקרמיקה החדשה מבריקה. ותמיד נמצא מי שהרים אותו, ניקה מאבק
והשיב אותו אל השייש.

בסוף השיפוץ הצעתי בהלצה להדביק אותו למקומו, דרך קבע. אימא
לקחה את העיפרון ואמרה לי להיות רציני, כי לפעמים הגורל מטלטל
אותנו על גבי דברים קטנים, כמו, כך היא אמרה, כמו הסוס שנפל
בגלל מסמר קטן בפרסה שלו. או למשל, שאלכסנדר הגדול הפסיק איזה
קרב בגלל יבלת שהייתה לו ברגל.

והדוד שמואל, איך התגלגלו חייו?

למעשה הדבר לא ברור. המעט שאנחנו יודעים עליו, זה שהוא נכנס
לדיכאון, ואחר כך נסע להודו, לחפש את עצמו. משם חזר לקומונה
ניסיונית בגליל. כשהתאפס, או כמו שאומרים: התעשת ושב לאיתנו,
הוא נשא את אחות אימא, היא הדודה ימימה, והחל לעבוד במשרד
ביטוח בעיר אחרת. מדי פעם היה נעלם לשבוע שבועיים ובשובו היה
מספר על השתלמות מרתקת בשוויץ או קונגרס ביטוח בפאריס. הגיעו
הדברים לידי כך, שכולם חשדו בו שהוא קשור לשירותי הביטחון
ולמבצעים חשאיים, שכן, לעתים קרובות היה שב עם פלסטרים וסימני
פצעים (אה! זה? נפלתי בסקי, בהרי האלפים).

גורביץ, ששירת כנהג ביחידה שמונה-מאתיים, ידע לדבריו לזהות
אנשי ביטחון: "יש להם הליכה כזו, ומבט כזה, של אנשי ביטחון...
עלי אי אפשר לעבוד! לי אי אפשר לספר סיפורים על ביטוח ושטויות
כאלה!". גם שולי, שאביה הוא פנסיונר משירות-בתי-הסוהר, הייתה
בטוחה שהדוד שמואל הוא כמו האנשים שתפסו את אייכמן, "כי יש לו
מבט כזה".   אמיליו, נהג המונית שמקלל תמיד באיטלקית, הוא
היחיד שידע את האמת, אבל כיוון שאיש אינו מתרועע עם אמיליו, אף
אחד לא ידע כלום, מה גם שאיש בשכונה לא נוסע במונית, חוץ ממני.
וגם זה קרה רק פעם אחת בחיים: בפורים ערכנו מסיבת תחפושות
כיאות וכראוי לתיכוניסטים, כלומר, אוזני המן ובורקאס וגם
אלכוהול  לסוגיו, כמו גדולים, ואפילו מה שמכונה בעברית צחה בשם
"עשב".

בשתיים בלילה, כשמצאתי עצמי בחוץ, חבוק עם בת הכיתה ביד אחת,
ובשנייה בקבוק, החל פתאום גשם עז, מלווה רעמים. שיטפון של ממש.
פתאום מגיחה המונית של אמיליו, עם הנצנצים על האנטנה. נפנפנו
לו בפראות, כאילו ראינו את המשיח הגואל. כשעצר, התפרצנו פנימה
וטרקנו את הדלת. האוטו הסריח מאלכוהול.
"שתית?", אני שואל.
"קצת", הוא עונה ותוקע גרעפס.
"יש לי כאן עוד קצת", אני אומר לו, "מעניין אותך?"
"תביא!", הוא עונה ומושיט את היד אחורה. אחר כך הוא שואב את
הכל בלגימה אחת ארוכה ונותן גז.
"מאיפה אתה חוזר בשעה כזו?", אני שואל רק כדי להכניס אותו
לתלם.
"מפרדסיה", הוא עונה
"מה יש לך בפרדסיה באמצע הלילה? מי משוגע לנסוע לפרדסיה באמצע
הלילה?"
"הדוד שלך!", הוא מתיז.
"איזה דוד?"
"שמואל!"
"מה שמואל עושה בפרדסיה? הרי זה בית חולים לחולי נפש, לא?"
"כבר שנים", אומר אמיליו בשקט ומסתכל אלי דרך המראה, "כל פעם
שהוא מקבל התקף, הוא נכנס ויוצא, נכנס ויוצא".
"ממה מנסים לרפא אותו שם?"
"מהאהבה לאימא שלך!"