חורף הוא גם:
חמש עשרה דקות התהילה השנתיות של מנחם הורוביץ, כתבנו בצפון.
הרגע שנועה גראס חושבת, בדידקציה סיזיפית של גלגל"ץ, שלשים את
'נובמבר ריין' תהיה יציאה מוצלחת.
אחלה טיימינג להיתקע בלי כסף לאוטובוס. בשתיים בלילה. בלי
מעיל. בצומת רעננה.
המחזור הכי מחורבן לעלות בו לארבעה חודשים של קו בחרמון.
הזמן הנדיר שבו אפשר לראות ערסים בלי קוצים.
העונה שנהגי אוטובוס לא מסוגלים לקלוט שאם קר בחוץ, וכולם עם
שבע שכבות פלוס מעיל, זה אומר שלא כדאי להפעיל את המיזוג על
מצב סאונה.
העונה שדתיים וקיבוצניקים, איש איש והשישית שלו, יוצאים החוצה
בפליז וסנדלים.
הזמן הכי לא מתאים לעשות שלושה טסטים ברצף.
שלושת הגימלים הכי קלים שתוציא בשרותך הצבאי.
הזמן שבו, המנוולים חשבו על הכל, תקבל זריקה נגד שפעת.
לא להצליח להדליק סיגריה עם חמישה מצתים שונים, שניים מהם
זיפו.
לראות את הערס שלידך עושה את זה עם גפרור.
העונה היחידה שלא שומעים את הפלשתיני מהכפר הסמוך תוקע את
החמור שלו.


הערה מתודית: כל הסעיפים הנ"ל הם לא השערה או שעמום של שלוש
בלילה (אם כי, אני חייב להודות, אני כבר מסתכל על הבוקר
מלמטה), אלא תוצאה ישירה של ניסוי ותעיה; בכל אחד ואחד מהם
התנסיתי באופן אישי (למעט הטסטים. נכשלתי רק בשניים), כולל
צומת רעננה (והיו גם צומת בית ליד, צומת אלוף שדה, מחלף קסם,
קסטינה, ואפילו בית גוברין, אבל זה היה בסתיו...), המצתים
(חמישה, כל אחד יחיד ומיוחד בדרכו: מצית שנדלקת גם מתחת למים,
מצית שנדלקת גם הפוך ו"מצית חלל", תהרגו אותי מה זה אומר, וגם
שני זיפואים. וכן, זה היה גפרור אחד, ובניסיון ראשון, וזה היה
אל אם לייט, והיה מבט מזלזל. ולא, לא הלכנו להדליק משלו), קו
החרמון (כשבוע לפני כתיבת שורות אלו עלינו לקו. ובכל פעם שאיזה
חזרזיר מחליט לרקוד סמבה על הגדר, נכון מאוד, אפוד קסדה וקדימה
לשכב בבוץ. החרמוניות יגיעו שבוע הבא), וכן, גם הפלשתיני מהכפר
הסמוך הוא אמת לאמיתה (אתם בטוחים שאתם רוצים לקרוא סוגריים על
זה?).