יום ראשון בבי"ס בארץ הקודש. עברית קשה שפה. גוף כחוש, שברירי,
עוד רגע היא נופלת ונשברת. השיער האדום העז בישראל, הראש
באוקראינה. הכתפיים זזות כשהילקוט יורד לרצפה, מדגישות זרועות
דקות. יש כסא פנוי, המורה אומרת, והיא מתיישבת לפני, ממלאת
בנוף את החלל שהיה שם עד עכשיו. בן שמונה אני, יושב ומסתכל.
הגב עם חולצת הפסים ממלא אותי במחשבות. פס כחול, פס אדום, פס
צהוב. ילדה זרה עם קסם בסוודר. משיכה, מיסתורין, יופי. למה? מה
אני מוצא שם, בחיטוט הזה? ראשה שמוט. לא יודע מה היא מבינה ומה
לא. חמש דקות עברו, והכל כרגיל. איך אפשר להיות אדישים לה ?
איך אפשר לא לרצות לגעת, לדבר, להתעניין, לשמוע? להקשיב?

בהתחלה, אני מרחם. יושב כל בוקר ובוהה בעורף מנומש, מחכה
לרגעים בהם היא מסובבת את ראשה לצדדים ואני מצליח לתפוס מבט
חטוף גם בנמשים שמקדימה. גיאוגרפיה כבר לא המקצוע המעניין
ביותר, אולי חקר העלייה. מתלבט עם עצמי האם אני מרותק בגלל
שהיא רוסיה או בגלל שהיא חדשה.

מאוחר יותר בשנה, הרחמים כבר גרים ברחוב ממול. עכשיו אני משכיר
את הדירה לרגש אחר, מוכר, אבל לא מוכר. ילד בן שמונה וחצי.
מאוהב? רומנטיקן עוד מהבטן של אמא, שומר הכל בבטן שלו, מודע
לעצמו ויודע שזה פתטי. "שלום", היא מילת הקשר בינינו, אבל
החיוך שלה בקונטרסט לדמעות ביום הראשון, הוא העולם בשבילי.
מסתובב בהפסקות, מנסה להציץ, לראות איפה היא, מה היא עושה,
והאם היא כבר מצאה עוד חברה. שפת סימנים מאולתרת על אצבעותיה
העדינות מהפנטת אותי, ובשביל אחרים זאת דרך תקשורת. הזמן עובר,
אבל ההרגשה טריה אצלי בבטן. חווה את היפוכי המעיים בפעם
הראשונה בחיים, הקיבה בהולה-הופ בשיעורי מתמטיקה עם יהודית
המחנכת. הולך הביתה, אוכל מרק עם שקדים, מתיישב מול המחברות
ועורך חישובים מדוייקים של אהבה תמימה.

אני כבר גדול, בן תשע. לא מנותק, יש לי הרבה חברים. בשיעורים
אני לבד, מבחירה, חושב מחשבות. עברית כבר זורמת, השיער האדום
ארך ונשפך על הכתפיים. אני רוצה לגעת וללטף. לא יודע למה. אולי
כשאני אגדל, אני אבין, כמו שאבא אומר על שעורי הבית בהיסטוריה.
את האהבה גיליתי לפני שנה. עכשיו אני מגלה את האומץ. פותח תנ"ך
וקורא תהילים. לא מבין כלום, אבל קורא. האמונה לא בפוקוס, אבל
היא שם איפה שהוא, מרחפת באוויר, כשתהילים מספקים את הסחורה
ונשיקה על לחי מנומשת מספקת לי חברה ראשונה.

רדידות של כתה ג' מדבקת. כולם עסוקים בענייניהם השוטפים.
מסיבות של יצורים שעומדים במעגל ומניעים רגל אל רגל. טוב לי על
הכורסה. מגיע לי, אני גיליתי את כל מה שאני צריך. במקום פרס
נובל אני נוטל את הזכות להיות מבודד, בשקט, מדמיין איך מרגיש
הדבר הזה שכולם מדברים עליו, נשיקה בפה. אולי יום אחד אני אנשק
את האוקראינית שלי בפה, ואגיד לה שאני אוהב אותה. בינתיים אני
מסתפק במפגשים איתה בשיעורים, בהפסקות, במסיבות יום הולדת,
ולפעמים - לבד.

ביום ההולדת שלה היא דורשת בתוקף שאצטלם איתה מחובק, וההורים
שלה מרכלים עלי ברוסית. מישהו שם סלואו, ואני עומד מולה ולא
יודע איפה לשים את הידיים. רוצה על המותניים, ולחבק, אבל אומר
לעצמי שעוד לא הגעתי לגיל שעושים את זה, ופוזל לכיוון ההורים
שמסתכלים עלינו כל הזמן. בסוף אני שם על הכתפיים, כמו כולם,
אבל מתעקש להתקרב. קוקו אסוף וקווצת שיער מקדימה. עיניים
בוהקות, נמשים אדומים שנראים לי כמו כוכבים. מנסה למצוא את
הדובה הקטנה. מוצא את הירח בשפתיים שלה, כשאני כמעט בן עשר,
מלווה אותה הביתה מביה"ס, מנשק אותה בפרדס.

ידיים דקיקות נושאות מתנה קטנה עטופה בנייר כחול. בכתה ד'
מקבלים מתנות רק לימי הולדת, לא כשעוזבים לעיר אחרת. אבל אני
מיוחד, היא אומרת. שנתיים וחצי בארץ חדשה, וכבר יודעת להבדיל
בין צבר לצבר מיוחד. היא מחייכת, בוגרת הרבה יותר מאז היום עם
הדמעות. מחייך בחזרה, ומחביא את המציק הזה בבטן, עמוק בפנים.
בבית החדש, בעיר אחרת, קורע נייר כחול. מוציא ממנו תמונה של
גלים, ושל ילדה אוקראינית אדומת שיער ומנומשת, עומדת על הסלעים
במעיל כחול עבה ומחייכת אלי.

ערימה של דפים משמאל. ערימה של ציורים, כרטיסי ברכה, ושאר זבל
מימין, בפח. ובאמצע התמונה. כבר שבוע שהיא מכריחה אותי לעשות
סדר בארונית הקטנה שלי. בהתחלה ניסיתי להתווכח, "אלו הדברים
האישיים שלי, מה אכפת לך כמה זבל אני שומר?" "זה תופס מקום",
היא אמרה. ניסיתי, באמת שניסיתי, להסביר לה שלא משנה כמה זבל
אני אזרוק, הארונית עדיין תישאר באותו הגודל. לנשים אין חוש
למידות, בגלל זה רק גברים נעשים נגרים. אחרי שבוע חסד שהיא
נתנה לי, מצאתי עצמי מרוקן את הארונית ומתחיל למיין. מדי פעם
היא ניגשה, לוודא שאני לא זורק מעט מדי.

"מי זו?" היא שאלה, מתכופפת ומנגבת את ידיה במגבת מטבח. היא
הביטה אלי בחיוך. נראה שהתמונה, או הילדה בתוכה, מצאו חן
בעיניה. לרגע אחד שקלתי לקום, להוליך אותה לספה ולספר לה
בחיבוק את כל זיכרונותיי מאותה התמונה. דמיינתי כיצד היא תתענג
עליהם, תנשק אותי ותגיד שהייתי ילד מקסים.
"זאת? זאת, סתם... ידידה מביה"ס היסודי", אמרתי. היא חייכה
במבט הנשי המוכר של 'אני מבינה יותר טוב ממך, ויודעת בדיוק מה
אתה חושב.' הכנסתי את התמונה לאט לאט בחזרה לארונית, בין דפים,
שלא תתקמט.

"אתה מבין?", היא אמרה, "כאלו דברים ראויים להישמר בארונית שלך
בגיל 28, לא כל הפיצ'פקעס האחרים." היא זרקה מבט של בוז על שלל
ציורים שציירתי כשהייתי קטן. חייכתי אליה, הרמתי את ערימת
הדפים משמאלי, זרקתי אותם לפח והתנפלתי עליה בנשיקות. הובלתי
אותה, צוחקת, לספה, לבטא לה את זיכרונותיי מהתמונה במעשה
אהבה.

מוקדש לנועה, שהעלתה בי זכרונות מהעבר