הגשם הראשון שוב ממטיר בשדה בוקר, ומעליו מרחפת הצייפיה הצנועה
לשטפון שיביא עימו לנחל צין, המשתוקק שוב למגע ארוך ורך של
תנועה , לאחר תקופה שבה נותרו בו רק הסלעים שבלתה האדמה משך
הקיץ.
אני עודני עומדת ומביטה בו, נותנת לו לכסות גם אותי בשיכבה
קרירה של רטיבות. והוא נוטף במורד פני, המלבינות מחמת מגע הרוח
הקרירה, ומסרבת לעזוב.
ועת הטיפות יתחברו זו עם זו, ויהיו לזרזיף זרימה במורד הדרך,
אבקש עצמי אליו.
וכשיחלש הגוף, אתייאש ואלך, יותירו תנועות רגליי הקודחות באדמת
הל"ס הבוצית, משקעי עבר ועדות אילמת שלא טיפה ולא נחל, רק
רגל.
ומבעד לחריצי מצוק אשים עצמי להאזין כיצד נושבת אותי הרוח
למחוזות ההכחשה, אל עבר ארץ לעולם לא.
ואין בה פיטרפן, וכל הילדים כבר מזמן אבודים.
ואבכה, כי אדע
ששוב מכה בי דמותו
ושוב אינני בורחת
ושוב לא הייתי לטיפה ולרוח.


רציתי לכתוב כאב, אך חששתי
שלא אדע
לקוראו
כשימחה שוב הגשם.