אני שואל את עצמי אם הגיע העת לכתוב על אבי. הייתי ילד כאשר
חלה, ונער כאשר נפטר והוא בן ארבעים וארבע, עוד שנתיים אהיה בן
גילו כשמת. בארץ מולדתו היה עיתונאי. בגלל קשיי הסתגלות כאן,
פנה לעבודה אפורה שבה עסק כל חייו. טרם מותו אמר לי: "אני לא
רוצה לחיות". לפני זמן רב, כשהגעתי לתל אביב במטרה להיות
עיתונאי וסופר, נסיתי לראשונה לכתוב על אבא. היה זה בעקבות
חלום שחלמתי בשנתי: אבי חוזר אלינו למשפחה, כולנו שמחים
ונוסעים לטיול במונית (לא היתה לנו מכונית). הקצתי  בתחושה של
אושר, והשתוקקתי לשוב לחלום עליו.

בשכנותי היתה דירת הניאופים של חבר כנסת ידוע, ששם משפחתו כשם
משפחתי. יום אחד חלפתי לידו ברחוב, הוא היה בחברת כוסית ."אז
עכשיו אתה הולך לשים אותי במונית ולשלוח אותי הביתה", שאלה
הליפסטיקית את חבר הכנסת. נגשתי אליו, הצגתי את עצמי, ושאלתי
אם יש בינינו קרבת דם. "אנחנו לא שארי בשר, אבל במקרה הכרתי את
אביך". הוא הוסיף והתעניין בי, ואף עזר לי להכנס לעבוד במערכת
עיתון. בליבי גמלה החלטה: לא להיות כמו אבי, אלא כמו
אותו חבר כנסת: נקי מחשבונות.
 
זמן קצר אחר כך לא עמדתי בפיתוי לפרסם ידיעה זו בעיתון: "חבר
כנסת ידוע הוזמן על ידי מזכירתו לבית מלון, שם, בחשך, הבטיחה,
תזמן לו הפתעה. כשהועלו האורות וכל משפחתו ומוקיריו פרצו בשירת
'יום הולדת שמח', נתגלה במערומיו.

הצעד הבא שלי היה להשתכר במשמרת לילה, בחברתה של הליפסטיקית,
שעבדה כמזכירה באותו בעתון. כטוב לבנו ביין התקשרנו לח"כ הנכבד
והשמענו אנחות זיון/תשוקה (אמנון, אותו כנ"ל), בעקבות חקירה
שנפתחה, נחשפנו. לה היה האיש מוכן למחול, אולם אותי הורידו
למטה, לפס הייצור, התחלתי לעבוד למחייתי כפועל.

לפני זמן מה כשהתגלתה אותה בעיה רפואית גם אצלי. שוב חלמתי
בשנתי: אבי החולה בכסא גלגלים, שומע מפי ספור שכתבתי ואני קורא
לו.  שבתי לנסות  לכתוב.