יצירה זו אינה מומלצת לאסטניסים ובעלי לב חלש


אמא מודאגת מאד. את השקדים ניתחו לי בגיל שלש ואת הפוליפים
בגיל ארבע. בכל זאת היא מודאגת. כבר היינו אצל ד"ר שטפחולץ
בנתניה והוא לא מצא כלום. אני זוכר אותו בחדר מדיף ריח של
חומרי ניקוי עם מראה עגולה על המצח שמסתכלת עלי כמו עין של
קיקלופ. במקום להשתמש במקלון עץ, הוא לקח מוט מתכת מכופף בגודל
של המקל והדליק מנורת כהל מדיפת ריח חריף את מקל המתכת, העביר
מספר פעמים מעל האש ולאחר מכן הביט בי בקוצר רוח ואמר "לפתואח
את הפי" ודחף לי את הדבר החם הזה לעומק גרוני עד שהשתעלתי
בפראות וניסיתי להתחמק מלפיתת הברזל שלו. אמא לא מרוצה, ד"ר
שטפחולץ לא מצא כלום,  מוכרחים לגשת לזמנחוף, יש שם רופאים
שמבינים יותר טוב. ד"ר גוטמן למשל.

אמא עומדת ליד הדלפק של הפקיד הנצחי מונגר. לא מה שחשבתם. פקיד
בקופת חולים זה המקבילה של מלך. להשתחוות, להשתחוות. אדון
מונגר, הוא אמנם אבא של אליעזר השוויצר ואירית העדינה, אבל
משתעשע עם החולים במרפאה, כמו חתול בעכברים. זה בכלל לא המקצוע
שלו זה התחביב שלו, זו האמנות שלו. בבית, השכנות מרכלות בינן
לבין עצמן שמונגר הוא סדיסט מנוול ורשע, אבל האמת היא שהוא מאד
אוהב את התושבים וגם את העבודה שלו והוא חושב שהתכסיסים שלו
כמו "לא שומע!", החלפת פתקים, איבוד פתקי בדיקות וכו' הם חלק
חיוני מהשירות שהוא נותן. את ההתמחות שלו רכש בלשכת העבודה
בימים שפתק קטן פתח דלתות גדולות. מאז פוטר בגלל סיבות עלומות,
(דיברו על איזו פרשה עם בתיה הפקידה - אבל ילדים לא מבינים
בזה) הוא התרווח בקופת חולים מאחורי האשנב. פותח וסוגר את
דלתית העץ ברעש נוראי שגורם לעדת הפולניות לפצוח בסדרת לחישות
מזמזמת. יש לו למונגר סוללת חותמות מדהימה, לכל חותמת תפקיד
משלה. הוא אוהב אותן כמו את הילדים שלו. כשהוא מכין טופס
כלשהו, הוא מושך את כתב ידו הארוך והמעוקל על פני הטופס
בתנועות איטיות מקפיד על הכתיבה התמה ובוחן כל פעם את מבנה
האותיות באהבה רבה. כשמסתיימת הכנת הטופס, הוא מצניח בחבטה
אדירה את אחת החותמות באופן שנוצר עיגול כחלחל מושלם. יש לו גם
שפם בלונדיני דקיק על שפתו העליונה והוא מרכיב משקפי שמש
שמסתירות את עיניו. אמא אומרת שמי שמסתיר את עיניו, מפחד לאמר
את האמת. השער של מונגר קצוץ בקפידה עם קוצי מרינס. גבר בן
חמישים מתנהג כמו אופנועיסט בן שלושים. הקול שלו צרוד ומחוספס
והוא מזכיר לי דמות של קצין גרמני מאלו שרואים ביומני החדשות.
במיוחד הוא מתעלל בנשים התימניות שלא מבינות עברית והוא מדבר
איתן במשפטי שבת בקול גבוה ומתנשא כשהן עונות לו בלחש בישני.
אמא הצליחה לקבל מד"ר רופ טוב הלב את פתק ההפניה לזמנחופ שם
יבדוק אותי ד"ר גוטמן הכל יכול. עכשיו היא נעמדת מול האשנב של
מונגר בדחילו ורחימו, ממתינה בחוסר סבלנות מוסתרת לסיום טכס
הכנת הטופס. מונגר פועל בגאווה רבה, מקשט באותיותיו המסולסלות
ומתבונן כמו תמיד בהנאה. הנה מושמעת החבטה הגדולה ומונגר מושיט
סוף סוף את הטופס לאמא שמקפלת אותו בקפידה ומכניסה לארנקה גדל
המידות. אני יודע שמונגר מתעלל פחות באמא בגלל שהוא עושה כבוד
לאבא שעובד כגזבר של המועצה המקומית. מונגר מעריץ פקידים
גבוהים ממנו, כמו שאמא מעריצה רופאים. כל אחד וההערצות שלו.

לפנות ערב, טכס גרוש שדים לתולעי התחת הלבנות. אני במטה, רחוץ
עומד על ארבעותי כשמכנסי הפיז'מה הפרחונית שלי מופשלות עד
ברכי. אמא הדליקה מנורת שולחן שמכוונת לפופו שלי ומסתכלת פנימה
בסבלנות כשפיסת צמר גפן שנטבלה בשמן פרפין, לפותה בידה. לפתע
היא צובטת אותי עם פיסת צמר הגפן וצועקת "תפסתי שתי תולעים -
תסתכל" היא דוחפת לי את צמר הגפן מול העיניים. אני מביט, רואה
ולא רואה את התולעים השקופות שנטמעות כמעט לגמרי על הרקע הלבן.
כך נמשך הטכס עוד כשעה ארוכה עד שאמה מתעייפת ממלאכת הציד.
למחרת בבוקר, אמא יורה משפטים בפולנית לאבא שמשיב לה באידיש
מתנגנת. מוכרים אותי ואני חסר אונים. אמא שוב הצליחה להוציא
מד"ר רופ הטוב והמיטיב פתק פלא לבדיקת מעיים בזמנחופ. היא
מרוצה מאד, באופן כזה היא תוכל להרוויח שתי בדיקות ביום אחד
ואולי אף תצליח להכנס לחנות הספרים של רובינזון ולבקר את
ברוכה. ברוכה היא פלא מהלך. היא היתה בת שתיים עשרה כשנכנסו
הגרמנים לפולניה ואביה החורג, שהתאלמן מאמה עוד לפני המלחמה,
שמר עליה, האכיל אותה והצליח לשמור עליה עד שנסתיימה המלחמה.
עכשיו ברוכה עובדת כתופרת בעלית גג צרה ברחוב הקישון. היא
צנומה ויש לה עיניים חומות גדולות וחייכניות, אף גדול וריחה
נעים כשהיא מחבקת אותי. הכי יפה זה לשמוע אותה צוחקת ומדברת.
יש לה קול פעמונים כל כך יפה. בחיים לא שמעתי כזה.

אמא רוצה שנתפוס את האוטובוס שנכנס למרכז המושבה. בשביל זה
אנחנו יוצאים כבר בשבע מהבית והולכים בדרך הקצרה (דרך חצרות
ומגרשים) שמיועדת למקרים דחופים, במקום שלשה קילומטר אנחנו
הולכים רק חצי. האוטובוס, מגיע מלא מפרדסיה ואני נעמד ליד אחד
הספסלים ותופס בידית. הנסיעה נמשכת כשעה וחצי, דרך סיבוב רעננה
על שפע רוכליו ותחנה מרכזית פתח תקוה שבה נתקע האוטובוס למשך
כעשרים דקות. בתחנה המרכזית בתל אביב, אנחנו נשפכים מהאוטובוס
מול שרותי הגברים המצחינים ונמלטים לכיוון קו 4. זמנחוף נמצא
לא רחוק מתאטרון הבימה. זהו בנין לבן בן כשלש קומות. הבנין מלא
רופאים וחולים והמולה לא בריאה שוכנת בין קירותיו. אמא פורחת
מאושר מחליפה דעות עם הרופאים הייקים כבדי הראש שמתפלאים קצת
על הידע הרפואי הרב שהיא מפגינה כאשר היא מונה את מחלותי אחת
לאחת.
לאחר השיחה המרתקת עם ד"ר גוטמן, אנחנו יורדים למעבדה. התור,
כבד וסמיך. אמא מנצלת את זה שאני כבר בן שתיים עשרה ומשאירה
אותי פעם ראשונה לבד בתור, לאחר שדיברה עם האחות המסדרת. מזל
שהבאתי את "אחי גיבורי התהילה" ואני יכול לשקוע בספר עד שמגיע
תורי. בחדר הבדיקות, מאיצים בי אנשים לבושי חלוקים לבנים להסיר
את מכנסי ודוחפים לי צינור עטור פיה שחורה מעוקלת, עמוק לתוך
ישבני. כאב אימים מופיע בשולי בטני ואני חש כאילו הפכתי
לכדורגל. הכאב הוא איום אבל איך אני יכול לצעוק על יד אנשים
זרים, מפחידים. ואמא לא כאן. גמרו לנפח אותי ומסבירים לי שאני
צריך ללכת להתרוקן ולחזור לבדיקה נוספת. אני משרך את דרכי
לשירותים דרך שלוליות ומשתפרץ מעל האסלה בקול נפץ מחריד. אמא
איננה וחוסר נוחיות מפחיד זוחל לו במעלה גבי. אני חוזר לחדר
הבדיקות לאנשים הזרים שבוחשים וממששים את גופי. שוב שולפים
אותי מהמכונות ומגרשים אותי החוצה. תחכה שעתיים ותחזור.
מהפעמים הקודמות, אני זוכר בית קפה כלשהו ברח' קינג ג'ורג' שבו
נפגשה פעם אמא עם נעמי, חברה מהעיר שלה בפולניה. אני מתחיל
להתגלגל לשם כאשר אני שומע רעש מתדרדר בתור הבטן שלי חולף דרך
המעיים שלי (פעם ראשונה שקיימתי דו שיח עם המעיים) וזרם אדיר
שוטף את רגלי כנגד כל כוח רצון והופך אותי לבריה קטנה ועלובה
שרוצה להעלם ולהמחק מהעולם בחטף. אני פסל משותק על עמדי בטוח
שכל העוברים סביבי נועצים בי מבטים ומעקמים את אפם. אט אט,
רטוב ומושפל אני מתחיל לחזור לכיוון השירותים המצחינים שבמרתף
העינויים של זמנחוף. בחדר השירותים הנעול אני נושם לרווחה
וזורק את תחתוני מרוחי השלשול לפח הניירות, הופך את מכנסי
הספוגים ומנסה לשפשף את הגועל מחלקם הפנימי בפיסות נייר טואלט.
אחרי שעה ארוכה מאד של פעולה חסרת סיכויים, אני מגלה שעברו
השעתיים וצריך לחזור לבדיקה. אמא חוזרת בעיתוי מושלם מחנות
הספרים של רובינזון ומבחינה במצבי הסמרטוטי, נוטלת אותי בידה
מהמהמת משהו על בגרותי או על חוסר בגרותי, מתחילה לגרור את
שאריתי העלובה בדרך חזרה לתחנת האוטובוסים והביתה. ההמשך הוא
"בלאק אאוט" מוחלט, חור שחור מחשבתי שבלע את שארית זכרוני.

הבדיקה אמנם לא הושלמה, אבל נחמה פורתא בכל זאת נמצאה -
התולעים טבעו בשטפון


6-10/11/03