מחייכת, צוחקת, לנצח לא בוכה
בתוך אגם אושר תמידי את שוחה.
וכמו פרח נדיר בגן נבול של פחד,
ידייך המחבקות בי מרחיקות את הפחד.

את הינך אם האדמה כאשר גם השתיקה
בתוך מיטת בטון, זרע של תקווה זורע.
גם המלאך שצוחק בחורף הוא בוכה
בתוך תהום דמעות הוא שוחה.

זהו שיר על שקט שרצח את הבדידות
רוב מוחץ שעטף את המיעוט.
עוד שביל נחצב בדמעה שזלגה
על פנים שנשטפו שוב ושוב.
ובתוכי מקוננת התשוקה להיות שוב
אחד עם אם האדמה, להיות אהוב.

מחפש את השמש שבקצה המנהרה,
והידע בין טוב ורע,
את קרן האור שתמס את נטיפי הקרח
והאומץ לראות מבלי לברוח.

כמו אמת המכאיבה לשקר הלבן,
אלוהים המבקש מחילה מהשטן
האב הבוכה רוצה להיות איתן
פותח עמוד חדש קרוע ולבן
כותב עוד שיר על עצב וצביעות
אהבה ותמימות
ומבקש מחילה
שלא מתחילה.