רגעיי הראשונים בחברתה של אישה. רגעים שלא אשכח לעולם...
ישבת שם בצד השני של החדר, ממש בזוית העין שלי. בחנתי אותך.
ידעתי שאין טעם, הרי ספרת על חבר שלך. אבל עדיין, לא יכולתי
להפסיק להביט בך. נגמרה הישיבה. התחלנו לדבר, לראשונה לא
התביישתי, לא היססתי - פשוט נפתחתי. הלכנו ודברנו, לא רציתי
להפסיק. נהניתי אתך, לדבר אתך, להיות אתך. רציתי שהקשר יזרום
קדימה, לא משנה לאיזה כיוון. אז לא הסתרתי. שתכירי אותי. תראי
שאני בוטחת בך. סיפרתי.
מוזר. לא הכרתי אותך בכלל אבל יכולתי לבטוח בך, הרגשתי קרובה
אלייך, כאלו אנו מכירות שנים. אהבתי את זה. ישבת מולי, לא
נראית מופתעת כל-כך לשמוע. פתאום, לא האמנתי.. התחלת לדבר..
ואני - המומה. לא האמנתי, שגם את..   הופתעתי. שמחתי. לא בטוחה
מה יותר. נהניתי לשמוע, לדעת.
אח"כ, כשישבנו שם על הספסל והבטת בי, יכולתי לשמוע מה עובר
בראשך. קיוויתי. אך עם זאת, פחדתי. רציתי כבר מאז שיקרה משהו,
שישבור את הקרח. הרגשתי מן מחסום ביני לבינך - כגדר שעוברת
בניינו, ואין אפשרות לעבור דרכה. המשכנו לדבר, למרות זאת
הרגשתי מתח באוויר. אולי זה לא היה באמת. אולי סתם חשבתי.

יצאתי מהכיתה, המורה עכבה אותנו, קיוויתי שאת עדיין מחכה לי.
יצאתי מהכיתה, עניי חיפשו אותך בכל מקום. שאני לא אפספס אותך
במקרה אם חיכית. לא ראיתי אותך, התאכזבתי והשפלתי ראש. יצאתי
מהשער לכיוון ביתי, ישבת שם. חיוך עלה על פניי, כאלו חיים
נכנסו בחזרה לגופי שמת מזמן כבר. באת לכיווני, והתחלנו ללכת.
ישבנו שם, שוב. הפעם רציתי להתקרב, להעיז. לתת לך להרגיש ולדעת
מה אני רוצה. אבל לא יכולתי, המחסומים האלה עצרו אותי, נרתעתי
מהמגע. רציתי שאת תזמי, כך שאני לא אצטרך להתחיל.
התיישבנו על הדשא, במקום בו היה לי הכי נעים. ועדיין.. כלום לא
קרה. רציתי! מאוד רציתי שיקרה. החלטתי לנסות, או לפחות להתחיל.

שמתי עלייך ראש, ומיד הרגשתי ששברתי חלק מן המחסום.. קצת נפתח.
אולי המחסום הזה הוא לא בניינו, אלא הפחד שלי. הפחד הזה מנשים.
חיבקת אותי. הרגשתי חמימות עוטפת את כל גופי. לא רציתי שתעזבי
לעולם. כל-כך נעים ונוח אתך.
רציתי לנשק אותך, להרגיש את שפתייך. לא יכולתי, שוב המחסומים
האלו. הסתכלתי עלייך, הרגשתי כל-כך טוב, שכבר לא היה אכפת לי.
הייתי חייבת. התקרבתי אלייך, לשפתייך, חייכתי בתוכי, והתנשקנו.
אפילו אם.. כל האנשים. זה היה מדהים. כל-כך נעים. כל-כך אמיתי.
לא יכולתי להפסיק. הסתכלתי לך בעיניים, עמוק, יכולת לראות את
האושר שלי ולא דרך החיוך, אלא מבפנים. כל-כך שמחתי שעברתי את
זה. הפעם הראשונה.

חיפשתי אותך כל ההפסקה, ללא הצלחה. הסתובבתי עם מור, דיברה
ודיברה.. אני לא הייתי שם - עייני תרו אחר כל ילדה שעברה,
התבוננתי, בדקתי. ולא היית.
פתאום ראיתי אותך שם, יושבת עם הקלסר והמבחן על מדרגות בשלווה
ונינוחות. לא ראית אותי. חייכתי לעצמי. מור המשיכה לפטפט, אבל
אני כבר בכלל לא הייתי שם. התבוננתי בך, נהניתי להסתכל עלייך
בלי שתדעי, כל-כך מתוקה. התקרבתי, הבחנת בי וחייכת אליי. כל-כך
שמחתי לראותך שוב. הסתובבנו, דברנו. רציתי כל-כך לגעת בך, רק
לחבק אותך, לנשוק לשפתייך. אך.. כל האנשים.

איחרתי, כמו תמיד. באת לכיווני. כל-כך מאושרת הייתי לראותך.
בדרך לביתך, דברנו. כל-כך רציתי להרגיש אותך, לגעת בך. אך.. כל
האנשים.
הגענו לביתך. לראשונה, לא פחדתי, נפתחתי אלייך לאט לאט. זה היה
כל כך נעים. שכבתי על מיטתך, משתוקקת למגע ממך. באת אליי, ישבת
ליידי. נשקת לי ברכות. רציתי אותך כל-כך.
צלילי מריה קרי בשיריה הרגועים ברקע. האור חשוך, אולטרה דולקת.
ריחות הקטורת הציפו את החדר האווירה נעימה עוד יותר. הנרות
שהיו בחדר, הוסיפו גם הם. הייתי שיכורה לרגע הזה, לערב הזה. לא
רציתי שזה ייגמר לעולם.
שכבתי על המיטה, על הגב. נשכבת ליידי, על הצד, רגלינו משולבות.
ידייך על בטני. מבטינו משתלבים. מבט עמוק וחודר. חיוך פרוס על
פניי. אושר הציף אותי, מכף רגע ועד ראש. חייכת גם את, קרן אור
מעייניך. התקרבת אלי, נשקת לי במצח. החיוך שוב נפרש על פניי -
מאוזן לאוזן. חיממת את לבי. נתת לי להרגיש מוגנת.

שעת אחרי הצהרים. נפגשנו למטה בגינה ושכבנו על הדשא. אותן
הרגשות הציפו את כולי כל פעם מחדש כאשר ראיתיך. התנשקנו בתשוקה
רבה. עשית לי דברים שלא העזתי לעשות בחזרה. רציתי להיפתח, לא
ידעתי איך.
שכבנו על החול, מפחדות ליצור מגע שיהיה רק מתוך חרמנות. ראית
אותך יושבת שם, מתוסכלת, מכונסת בתוך עצמך. בשבילך זאת לא הפעם
הראשונה, אך עדיין לא רצית למהר כדי שזה לא יפגע בי ובקשר.
התקרבתי אלייך, להראות לך שאני מעונינת ואין לך מה לחשוש לפגוע
בי. ישבת, נשענת על ידייך , כאשר כפות רגלייך על הקרקע-מפוסקות
ורגלייך מקופלות לכיוון מעלה. ישבתי מולך, בין רגלייך. מבטך
היה כל-כך מתוסכל ומלא תשוקה. החלטתי שזה הזמן להמשיך הלאה,
לתת לדברים לזרום. נישקתי אותך בתשוקה, הקרבתי את שפתיי לאוזנך
והתנשפתי בכבדות. באותו הזמן, ליטפתי את ירכייך-כל פעם יותר
ויותר קרוב למקום האסור, ואת.. ישבת שם מתוסכלת עוד יותר.
פתאום ראיתי, הבנתי, איך העזתי. איך הצלחתי להתגבר על הפחד
הזה, ואפילו להפוך את התפקידים שהיו ברורים מראש, להפך הגמור.
המחסום שהיה לי נשבר לגמרי. כל פחדיי נעלמו. התנפצו. העזתי
לעשות את כל מה שרציתי, לא חששתי. יתרה מכך, לא פישלתי.
רגעיי הראשונים בחברתה של אישה. רגעים שלא אשכח לעולם...