אני עדיין לא מבינה מאיפה זה בא לי. דברים נראו די עגומים נכון
לאותו רגע, בעיקר מעמקי מוח שקדח במאמץ  בתוך גוף שמסרב לרדת
מטמפרטורה של 39 וחצי מעלות חום.
ללא הכנה מוקדמת, עברתי שלב. במודע. זה קרה לפני שלושה ימים.
וקצת. והרי זה לא עניין של מה בכך. אז עשיתי חושבים.
הכל התחיל אי שם בסבכי ההתבגרות המוקדמת שלי.
חבר ראשון, נשיקה ראשונה, כשמילים כמו 'דייט' נשמעו כמו פיקציה
של מבוגרים מתלהבים, סקס' ו'אורגזמה', הומרו בקפידה ב'לשכב
ו'לגמור', ימים בהם לקוקטייל היה טעם של תרופה מחמת הוודקה ב12
שקל מהסופר, וצבע של חומרי ניקוי תודות לקריסטל על שלל טעמיו.
מאוחר יותר, כשכבר התחלנו להבין טעם דחייה מהו, כשהתחלנו להבין
מועקת בדידות מהי, תיסכול חיפוש מהו, מתק האהבה החל להרגיש
מוכר.
ואחר כך, הכל מתחיל להיות ממש אמיתי. פעם ראשונה שאת מבריזה
כדי ללמוד, פעם ראשונה שאת תופסת את עצמך אוספת כלים מהשולחן
כדי לזכות, אולי, בעוד כמה נקודות מאישה זרה לחלוטין.  
הפעם הראשונה.
ואז גם הכאב נהייה אמיתי. חד ומתמשך. ואז גם נהייה ברור, מה
פשר נזק בלתי הפיך, אבל כזה שרק מרגישים.
ואז מתאוששים. מתפכחים. ויש המון תקווה.
בשלב הבא, כבר יש ניסיון. יש מטען. פתאם, אני מגלה שהתחדדו לי
הסטנדרטים. אני מגלה את נפלאות המושב האחורי, ושירותי פאב לעד
לא יראו לי תמימים כשנראו בעבר הלא כל כך רחוק. לפתע, החלומות
האקדמאיים נראים עכורים משהו.
ושוב הכאב. אבל חשבתי... אז זהו, שלא.
ושוב הוא חד. אולי אף יותר.
והנה, הרובד הבא, בוגר ונאה. התשלום בא באשראי, דילמת המוניות
מתחלפת בויכוחי בחירת נהג תורן, ובמקום קולה וצ'יפס, זה דיאט
ספרייט וסלט יווני.
עכשיו אמורים להפנים קצת יותר, ולבכות קצת פחות, כי הרי אנחנו
גדולים, והלב כבר יודע איך זה כשכואב.

ככה בערך הוא נראה, גיל ההתבגרות שלי. פרוש לפניכם, 13-18. כמו
בספרים.
מתמימות לציניות.
מטוהר לטמיאה.
מחשש לכמיהה.
מבוסר לפריחה.
וכל פרק, כל שלב, כל רובד שעתיד להרכיב את האדם שאליו אתגבש -
נחתם  במושא אהבתי, עלם חן מצחיק שנון נבון ומיוחד, שהנחית
עליי פצצה כאילו כופה עליי את סיומו של אותו השלב. כאילו היה
זה היעוד שלו מלכתחילה. להעביר אותי את אותו השלב.
והנה אני כאן. כאן ועכשיו. 3 ימים, וקצת, מזה תם השלב הרשמי
האחרון שלי . והלב סדוק, והכאב מקהה את החושים. ואני מפמינה.
זה מתחיל עכשיו, הם אומרים. אוטוטו. כל זה היה פחות ממשחק
מקדים. זה היה אימון חובבני. אבל תיכף, הדבר האמיתי כבר בפתח.

"כבר אזלו לי הכחות", אני צועקת לתוך חלל ריק. אבל אין  פה לא
שופטים ולא חוברות הדרכה. לא חוקים, ולא הגינות.
במרתון הזה, כל מה שאני יכולה זה לרוץ, תוך כדי אני כבר אסגר
על טקטיקה וקצב.
רגע לפני שאני מתחילה לרוץ, עצרתי... לחקוק בזכרוני את ניחוחה
המשכר של יריית הפתיחה, שמסמיכות עשנה אני עדיין מתאוששת.
אני מתחילה לפסוע. לאט אבל בטוח. בבוא הזמן אני אגביר את
הקצב.
אני משפילה את מבטי, בוהה באדמה שמשלה יציבות  טוטאלית,פוזלת
לרגע למסלולים הסמוכים, ולבסוף מרימה את עיניי גבוה למעלה.
השמים הם הגבול.