היא יושבת לצלילי בוטן מתוק בקרקס... כן, באמת כואב להיות פה.
מי אמר שעצוב זה רע? מי אמר שלמות זה לא טוב?
לה דווקא נראה אחרת, רחוקה עכשיו מכולם... רחוקה אלפי רגשות,
אף אם קרובה עד כדי מחנק של מילימטרים.
הדמעות מתמזגות עם הגשם טיפה אחרי דימעה, וכבר לא כואב הרבה...
פשוט לא רוצה להתמודד אבל פוחדת.
הגשם מתחזק, כך גם הדמעות.
כשיש ברקים ורעמים, היא נבהלת מעצמה ורק רוצה לברוח... רק
לברוח.
אבל היחיד שהציע לקחת לה את היד ולברוח איתה, גם הוא הלך ממנה
רחוק רחוק, או שאולי זאת היא שהלכה.
עכשיו לבד, בוכה בחושך, בוכה באור, בוכה בדימדומים... ממתי זה
משנה באיזה תאורה לבכות, בוכה לאור נר, מנורה, שמש, וכל שאר
הדברים.
לעיתים גולשים שירים לא קשורים לרשימה, ומנגנים צלילים מכעיסים
לפעמים עטופים בזיכרונות צורמים.
רק רוצה לראות חצי ירח וכמה כוכבים מחייכים ומבטיחים שיהיה
בסדר, כן יודעת שלא מקבלים מה שרוצים.
מסתובבת חשוכה, כאילו נכנסו לה לבפנים וכיבו את האור.
הגשם נחלש כך גם היא... בקושי מצליחה לשמור על טיפטוף קל כדי
לנשום.
אפילו הדבש הפך להיות מר בשפתיה, כמו ברושים משלחת רעל סביבה
כדי שכלום לא יצמח... זה לא חומת הגנה זאת טיפשות.
כמה עוד?
כעת הגשם נפסק.
גם היא נפסקה, נגמרה... אולי נראה אותה בחורף הבא (נראה שלא).