ילדה עם הפנים לשמים, זרועות מתוחות לצדדים, חיוך של אושר על
פניה, נשמע ברק.
גשם זלעפות מתחיל לרדת ולהרטיב את כולה ורק קרן שמש אחת מאירה
את החיוך שלה. או שהחיוך שלה הוא זה שקורן ומאיר את העננים
הכהים?
סוף סוף הגיע החורף!
כל גופה רטט מרוב אושר.
אחרי הקיץ האינסופי, הסתיו מלא החמסינים, היא חשבה שהרגע הזה
כבר לעולם לא יגיע. היא הרגישה איך לבה מתרחב ואיך טיפות קטנות
זורמות במורד גבה כשנכנסו בעורמה  דרך הצווארון של החולצה הדקה
שלבשה.
היא לא היתה מוכנה לזה. קולות הרעמים בחוץ גרמו לה לזנק מהכסא
ולפרוץ החוצה במהירות.
בחוץ עמדו ילדים, נערים, זקנים ומבוגרים, כולם מתבוננים בפליאה
אל השמיים שהתכסו, כאילו פתאום, בעננים נמוכים, שמנמנים
ואפורים.
היה זה חורף. היה זה אושר. היא הרגישה איך הגשם הטוב מנקה את
אבק הקיץ שרבץ בכבדות על האדמה  ועל העצים.
היא חייכה אל השמים, והם בתמורה, לא הפסיקו להוריד מטרים מטרים
של גשם רך וצלול שליטף את פניה.
החורף עושה אנשים מאושרים. היא ידעה זאת בודאות. תמיד כשהחל
לרדת גשם ראתה חיוכים על פני האנשים שבחוץ, מחלוקות נמוגו
פתאום למראה הפלא המוזר שמתרחש מעל.
הגשם היה סיבה נפלאה ובלתי תלויה להשאר בבית, להתכרבל בשמיכה,
להכין מרקים ולשתות קפה. סיבה נפלאה לא לעשות דברים שאתה לא
רוצה לעשות ולא להפגש עם אנשים שאתה לא רוצה לפגוש.
היא אהבה את הגשם, ובלבה ידעה שהגשם אוהב אותה.
כשנכנסה בחזרה פנימה, כולה רטובה, יוצרת שלוליות על הרצפה,
צלצל הטלפון. היתה זו הודעה משמחת. שני חבריה הטובים ביותר
חזרו לדבר זו עם זה. זה הגשם. הוא גורם לאנשים להיות מאושרים.

היא החליטה לצאת לטיול בגשם. לבשה מעיל, כרכה סביב צווארה
צעיף, חבשה כובע צמר עבה, נעלה את מגפיה ויצאה החוצה.
העולם נראה נוצץ ומזמין ולא היה לה איכפת כלל שהיא רטובה. היא
דילגה בין השלוליות, השיטה עלים צהובים ואדומים במורד הרחוב
וכל כולה אושר.
מתחת לעץ הערבה הגדול היא נעצרה. היא התישבה על ספסל שעמד שם,
לא רטוב לגמרי עדין, העץ מגן עליו.
בעודה משחררת מעט את הצעיף מצווארה, ראתה בחור עולה במעלה
הרחוב. על פניו היה מבט עצוב, הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו,
נעליו ומכנסיו ספוגים ותלתליו נוטפים מים. כשהבחין בעץ נכנס גם
הוא תחתיו והופתע לגלות אותה.
"שלום. איכפת לך אם אשב כאן?" שאל. היא משכה בכתפיה וחייכה
והוא התישב על ידה.
"נכון שזה נפלא?" לא יכלה להתאפק.
"מה?"
"זה!" היא הצביעה החוצה. "גשם. חורף. סוף סוף, כבר חשבתי שהוא
לעולם לא יגיע!"
"דווקא היתי שמח. גשם תמיד עושה אותי עצוב. כולם מחמיצים פנים,
מסתגרים בבתים, הוא מזכיר לי דמעות. כאילו העננים בוכים."
"באמת?! אני אוהבת את הגשם, והוא אוהב אותי." היא אמרה וראתה
צל של חיוך מתגנב אל פניו של הבחור. "גשם עושה אנשים מאושרים."
המשיכה. "גשם זה חיים. זה נקיון. זו תופעה מופלאה ומקסימה!"
"אבל, הכל קר ורטוב..."
"בדיוק! הכל קר ורטוב!"
"חורף תמיד גורם לי לחשוב על אהבה..." אמר ופניו הרצינו.
"גם לי!" אמרה בחיוך.
"וזה גורם לי להיות עצוב." הוסיף.
"אני חושבת שפשוט קר לך." אמרה, מנסה לעודד אותו. "הנה, קח."
היא נתנה לו את הכובע והכפפות.
"אבל מה איתך?"
"אני אהיה בסדר. אני ילדה של חורף. אמרתי לך, הגשם אוהב אותי.
אני והוא כבר נסתדר."
הוא צחק, עיניו אורו והיא ראתה שהן שחורות ועמוקות. הוא לבש את
הכפפות והן היו קצרות עליו. שניהם צחקו. הכובע ספג את הטיפות
משערו וחימם את אוזניו.
"כבר יותר טוב." הוא אמר. "תודה."
עכשיו התחיל להיות לה קצת קר. אז היא התקרבה. חום נעים נע אליה
בגלים מכיוונו.
"אז ספר לי מה אתה אוהב בקיץ..."

היא ישבה מכורבלת במיטה. הגשם דפק על חלונות החדר, התנור חימם
את האויר וכוס תה חם חיממה את אצבעותיה. אפה היה אדום והסל היה
מלא בניירות וממחטות משומשות.
הטלפון צלצל.
"הלו?"
"שלוב. בי זה?"
"זה, אני. מאתמול. את זוכרת? השארת לי את הכפפות והכובע."
"אהה! דער הקיץ. בה שלובך?"
"בסדר גמור. רק רציתי להחזיר לך את הדברים שלך. תודה רבה,
באמת. את בסדר? את נשמעת חולה."
"כד. אדי קצת בצודדת. לא דורא, זה יעבור."
"אז אני מבין שאת והגשם לא כל כך הסתדרתם." היא יכלה לשמוע
אותו מחייך מהצד השני.
"לבה לא? הסתדרדו בצויד. תראה, הוא שלח לי אותך. אברתי לך שהוא
אוהב אותי, והוא יודע שהוא תביד בזכיר לי אהבה..."