יום אחד חזרתי הביתה מהעבודה, והמשפחה שלי חזרה מביקור אצל סבא וסבתא. הם אמרו
לי שסבתא ביקשה ציור עם נחל כחול וסביבה ירוקה... וזה מה שיצא.
היא אהבה את הציור ותלתה אותו על הקיר בסלון.
סבתא, הציור הזה שלך, ומוקדש לך
עם המון אהבה!




היום, ה- 15/05/04, שבעה חודשים אחרי שקיבלה את הציור, סבתא נפטרה.

באחד הימים של השבעה ישבתי על הספה בסלון בבית של סבא שלי, ופתאום הסתכלתי על
הקיר, ראיתי את התמונה, ובלי יכולת להסביר נתקפתי חלחלה.
פתאום הכל התחבר, השם, התוכן של הציור, הצבעים.
אני חושבת שזה הזמן להגיד לימית טויטו תודה על השם (אז ימיתוש- תודה!!)
אתם מבינים? זה אפילו לא שם שלי, לא היה לי לזה קשר ישיר אפילו, חוץ מהעובדה
שאני ציירתי את הציור.
כשראיתי אותו באותו יום על הקיר פתאום ראיתי שם זרימה עם הרגש, ידעתי שעכשיו
כשסבתא איננה כל מה שנשאר לעשות הוא לתת לרגש להוביל ולפעול לפיו.
גם הציור עצמו פתאום הזכיר לי את גן עדן. הבנתי שהיא נמצאת במקום יותר טוב,
במקום שאולי הוא נראה כמו הציור הזה שהיא כל כך אהבה.

בעקבות כל הדברים האלה, כתבתי את השיר הבא:


והדמעות
זולגות
וזורמות וזורמות
ויוצרות
מפל של רגשות
ונהר של כאב
כאב שרק גדל
וצומח

וטיפות
טיפות קטנות
שיוצרות
זרם של ייאוש
ונהר של אהבה
וים של עצבות
שרק הולך
ומתמלא

וכחול של שמיים
וחום של אדמה
וירוק של גן עדן
ולבן שלך

ואת
כבר לא פה איתנו
פיזית מתחת
נפשית מעל
ואת שומרת מלמעלה
וצופה
מאושרת

את
השמיים שלנו
העננים
השמש
ואנחנו כאן
וכל שנותר
הוא לזרום עם הרגש.




סבתא, אני אוהבת אותך, ואזכור אותך תמיד!!!