יצאתי מהמקלחת, והעפתי מבט לעבר השעון שתלוי על הקיר. השעה
הייתה עשר ועשרים. יום שישי. עוד שעה החברות באות לאסוף אותי.

בחוץ היה קר וגשום, תחילת החורף, מה שלא מנע ממני כמובן להתלבש
כאילו זה שיאו של הקיץ.
שמתי על עצמי חצאית מיני שחורה, ומגפי עור חומות... "מה אני
עושה?! אני נראית כמו פרחה!" התרגזתי על עצמי, ונכנסתי לתוך
הג'ינס הכחול, המשופשף, אבל הוא, לא בא לעזרתי, רק השמין את
הרגליים הקצרות שלי... גופייה שחורה עם מחשוף... לא! אין לי מה
לחשוף, זה רק עושה אותי עוד יותר שטוחה! הבגדים החלו להיערם על
הרצפה, ואני, כמו בקצב אחיד, מתלבשת ומתפשטת... שום דבר לא
נראה עליי טוב! פאק.... איפה הייתי כשחילקו לכולם גוף מושלם?!
למה לא יכולתי לצאת לפחות עם פנים יפות?!
הלכתי להתאפר... מייק-אפ, פס שחור בעיניים, צללית סגולה, גלוס
בורדו, חזק. מתאים ללק.
ערימת הבגדים שעל הרצפה הולכת וגדלה, נשארה לי רק עוד רבע
שעה...
בתוך חמש דקות החלפתי שוב עוד איזה 7 חולצות...
באופן פתאומי, אני נעצרת בין כל הטירוף הזה, וזורקת את עצמי על
המיטה...
מיואשת, מתוסכלת, מנסה להיות מושלמת. מנסה להתאים את עצמי
לדוגמנית שמתנוססת על שער העיתון, יפה, גבוהה, רזה וחטובה,
שיער מושלם, איפור מושלם.
אני ניגשת למראה, דמות של ילדה משתקפת אליי, רק ילדה, כולה בת
17, וכל כך הרבה מחשבות ודאגות מתרוצצות אצלה. "איך אני נראית?
אולי אני לא מספיק יפה? מה חושבים עליי?" חושבת לעצמה בחשש,
בחוסר בטחון.
אני מביטה בשיער החום החלק, הארוך, שלא גזרתי כבר שנה, בעיניי
העצובות, שבזוויתן נקוות להן הדמעות.
והנה היא מבליחה, דמעה כבדה, שחורה, סוחפת איתה את כל האיפור
ששמתי על עצמי לפני 10 דקות.
כבר לא אכפת לי, אני נותנת לגשם הדמעות להרטיב את לחיי ולנוע
לעבר שפתיי...
ברקע אני שומעת צפירות של מכונית, זה בוודאי חברותיי, הן כבר
מחכות לי. ואני, לא לבושה, איפור מרוח על פניי, מוציאה חצי ראש
מהחלון וצועקת להן שאני לא מרגישה טוב, שילכו בלעדיי.
אני שמה על עצמי מעיל, ויוצאת לרחוב כמו שאני, יודעת שהרבה
אנשים עוברים עכשיו ברחוב הראשי בו אני גרה, בדרכם ליציאה של
ערב שישי.
הגשם שיורד מרטיב את שיערי, אם זה היה קורה לפני שעה הייתי
בורחת מהגשם, שלא יהרוס לי את השיער, שלא ימרח את האיפור.
חוזרת לאחור בכמה שנים, חוזרת להיות ילדה.
אותה ילדה שלא אכפת לה מכלום, ממה שאחרים אומרים, ילדה שיודעת
להנות מהדברים הקטנים, שדיבורים על יופי חיצוני לא ממש נוגעים
לה, היא יודעת שאוהבים אותה, בגלל מי שהיא באמת. בלי מסיכות,
בלי משחקים.
ועכשיו, ערב שישי, אני הולכת לתומי ברחוב, כמו שאני, בלי בגדים
יפים, בלי איפור נוצץ, רק אני, מתמכרת לטיפות הגשם שמלטפות את
גופי...