עומדת בתוך קהל גדול, העלטה נשברה עוד אתמול.
אור חיוור מציף אותי.
הדינמיקה שמסביב מסרבת להכיר בגופי השתול על מקומו, ורעש מובהק
אך מעורפל מגיע מכל הכיוונים.
ושקט.
אני ועצמי. בתוך הקהל.
עמוק.
רחוק.
ניתוק.
עיניי מתהלכות על גבי פרצופי אנשים ריקים מתוכן, לעתים נדירות
נתקלות בזוג עיניים אחר המחפש חברה. עצם מסויים להתעסק בו.
מסתכלת עליי מסתכלת אליי מהחלון.
בכי אפור ומזוייף מרטיב את השמשה מצידה השני, ומסך צבעוני
ושקרי מפריד ביני לבין הסובבים אותי.
אני לבד. בתוך הקהל. חוסר שייכות. חוסר ברצון להשתייך.
תוהה אם גם אתם חושבים עליי לפעמים.
שומעת ולא מדברים.
מדברת ולא מקשיבים.
קולות עמומים בוקעים מן המסך.
מנסים לשבור את השתיקה שהמשכתי בשלמות עדינה שכזו. בשקט.
לא מאסתי בעמידה.
הצבעים מתפוגגים והקולות העמומים יחד איתם.
המסך נפתח.
המשחק מתחיל.
הקהל מבטל את עצמו מלקיחת חלק עיקרי בחיי.
רק אני.
לבד.
האם ההצגה באמת חייבת להימשך? מאסתי במשחק החיים. |