פרק ראשון : אותות ומופתים
שלושה ימים אחרי שקיבלתי את המכתב כבר הייתי על האוטובוס בדרכי
לנהריה. למזלי התחילה כבר חופשת הסמסטר באוניברסיטה ולא היו לי
התחייבויות מיוחדות לימים הקרובים, עשיתי כמה טלפונים לסדר
עניינים שונים, לקחתי איתי תיק קטן עם כמה בגדים להחלפה ושניים
שלושה ספרים שאהובים עלי במיוחד והתיישבתי על המושב הקרוב לדלת
האחורית של האוטובוס, המושב החביב עלי תמיד.
את המכתב שמרתי בכיס השמאלי של המכנסיים, ומדי פעם שלפתי אותו
וקראתי בו שוב. על גב המעטפה היה כתוב : " הדסה- המרכז לבריאות
הנפש". בפנים היו מקופלות המילים המבולבלות והנסערות של החבר
שלי רני, אותו חבר אתו נסעתי לפני כשנתיים לטיול בנפאל. מאז
שהכרתי את רני, עוד בבית הספר התיכון, ידעתי שהוא עלול למצוא
את עצמו באחד הימים מאחורי שעריו של בית משוגעים. היה לו מיתר
רופף, שסימפוניות הסמים שביצענו יחד במזרח הרחוק, קרעו אותו
סופית. מריחואנה, ל.ס.ד. , אופיום, חשיש מרוקאי, הכל עבר דרך
הנחירים הרוטטים שלנו ישר לתוך התאים הצעירים והתמימים במוח.
מאז שחזרנו מהטיול הלך הקשר והתרופף במקביל להתרופפות הברגים
אצלו בראש, וכבר שנה עברה מאז נפגשנו בפעם האחרונה.
האוטובוס התרחק מהעיר הסואנת ועלה על הדרך המהירה צפונה, הבתים
הקטנים הצפופים התחלפו בשדות פתוחים שעמודי אנטנות מזדקרים מהם
אל עבר השמיים. שלטים ענקיים פרסמו טלוויזיות, מכוניות,
מזגנים. שלטים אחרים סיפרו על ישובים קרובים יותר וקרובים
פחות, ישובים שאת שמם מעולם לא שמעתי וקרוב לודאי שלעולם לא
אגיע לבקר בהם.
אהבתי להיות שרוי במצב של נסיעה, להשאיר מאחורי את טרדות
היומיום, את הבית, את המשרה באוניברסיטה. יותר מזה, הרגשתי
שאני משאיר אחרי את כל העבר שלי, את כל מה שקושר אותי לדמות
שנקראת ארז אידלמן, הייתי אדם חדש, אדם חופשי, ללא רכוש, ללא
אחריות, הולך ומתרחק, הולך ומתפוגג, כי המרחק, כמו הזמן, יודע
להשכיח, לרפא.
ומיד כאשר מתחילים הגלגלים להתגלגל על פני האדמה, למחוק
קילומטר אחרי קילומטר, אני מתמלא בהרגשה חדשה של שכרון מרחבים,
נפשי יוצאת מגדרה, נולדת מחדש. גם המצב הסביל של הישיבה על
הכסא, אי העשייה, כאשר העולם הוא זה שמתרוצץ לפניך, מספר לך את
סיפורו בתמונות מהירות, משתנות, עושה אותי מאושר יותר, רגוע
יותר.
על הספסל לפני ישבו גבר ואשה. האשה דיברה והגבר הקשיב.היא
סיפרה לו על ראיון עבודה שהיה לה וכיצד הכל התפקשש לה, אל
תשאל, היא אמרה,והגבר לא שאל, והיא סיפרה בכל זאת, על האוטובוס
שאיחר, ועל המונית שתפסה ברגע האחרון, וכשהגעתי לשם - היא
המשיכה באותה נשימה - הפקידה אמרה לי שהעבודה כבר לא
אקטואלית, כבר לקחו מישהו, אבל רגע לפני שיצאתי משם, ממש שניה
לפני, היא פתאום אומרת לי שיש לה משהו נוסף שאולי יתאים לי-
היא עשתה עצירה קלה להגברת המתח - וזו היתה בדיוק עבודה
שמתאימה לי , כמו כפפה ליד, יצאתי משם מאושרת עד הגג.
זה נפלא - אמר הגבר.
כן - אמרה האישה - כמו שאומרים , כשלא משתדלים - זה אלוהים.
בשלב הזה הפסקתי להקשיב להם ושלחתי מבטים משוטטים על פני
האנשים האחרים שישבו באוטובוס. אנשים בכל מיני סוגים וצבעים
נסעו לנהריה, אחדים הביטו החוצה מבעד לחלון, ואחרים בהו קדימה
במבט אטום ומזוגג. מה זה אומר עליהם. מי יודע
האוטובוס עצר בתחנה והעלה אנשים חדשים, עלתה אשה עם ילדה
קטנה,עלו שתי נשים עם סלים, זקן גרר את עצמו עד הספסל הראשון
והתיישב עליו באנחת רווחה. עלה גם גבר צעיר חבוש כיפה, הוא
התקדם במעבר, מביט ימינה ושמאלה, היו הרבה מקומות ריקים אבל
הוא פסח עליהם והגיע עד המושב שלי - אפשר לשבת? - שאל.
כן - אמרתי בחוסר חשק בולט.
הוא התיישב לידי, נדף ממנו ריח של שום.
נוסעים לנהריה ? שאל.
כן - השבתי, מתפלל בליבי שהשיחה תסתיים מהר.
- אדוני גר בנהריה ?-
- לא -
- יש לו עסקים בנהריה ? -
לא - אמרתי, מפנה את מבטי אל עבר החלון.
לא היה לי כל חשק לנהל שיחה, רציתי להרהר במכתב, במכתב המשוגע
שגרם לי לקום ולנסוע, במכתב שהסתתרה בו קריאה נואשת לעזרה,
נסיונו האחרון של אדם טובע להאחז בדבר מה יציב, מוצק, בטרם
יסחפו אותו מערבולות הנפש מטה אל הקרקעית האפלה ממנה אין
חזרה.
אלא שהבחור לצידי לא התחשב בי או בחבר המשוגע שלי.
אני גר בצפת - הוא אמר בלי ששאלתי כלום - עיר המקובלים. אתה
צריך לבוא לבקר שם פעם, דווקא רואים בעיניים שלך שאתה מחפש את
האמת, שלא טוב לך בעולם חסר התשובות שאתה חי בו, תבוא לישיבה
שלנו והמחשבה שלך תיפתח לעולמות אחרים.
איזה עולמות בדיוק ? - שאלתי בלגלוג.
אח ...- הוא נאנח בסיפוק - עולמות עליונים, העולם הזה הוא
כלום, הוא כלוב שהנשמה שלך כלואה בו. הנשמה שלך מחפשת את
החופש. בסוף הנסיעה הזאת - הוא אמר - שנינו נרד מהאוטובוס הזה
ונמשיך הלאה, אולי אתה תרד לפני, אולי אני ארד לפניך, אותו דבר
החיים עצמם, בסוף הנשמה יורדת מהגוף וממשיכה הלאה.
פיללתי בכל ליבי שהנשמה שלו תרד לפני מהאוטובוס, וכמה שיותר
מהר.
ואילו הוא, מנסה להדביק אותי בהתלהבות הפנימית שלו, המשיך לספר
לי על הישיבה שלהם, ועל הרב הגדול, שאותו כינה "המאור הגדול",
שהיה לו קשר מיוחד אל העולמות העליונים וידע למשוך משם גורלו
של כל אדם ואדם, והיה יודע לצרף כל המקרים שקרו לו לאדם, עד
כמה שנראו סתמיים וחסרי חשיבות, לכלל סיפור אחד בעל התחלה,
אמצע וסוף, והיו עולים אליו מכל קצוי הארץ ומספרים לו מקרים
מוזרים שקרו להם והוא היה מפרש אותם כמו שמפרשים חלום.
האוטובוס עבר על פני גשרון של קורות עץ, כל החלונות שקשקו
כאילו פחדו להתנפץ. גם אנחנו רעדנו, מקפצים על המושב, נוגעים
בלי רצון אחד בגופו של השני, הבחור המשיך כל אותה העת לדבר.
הברות קטועות, איטיות. מילים ספורות הצליחו לעשות את דרכן אל
אוזניי, שמעתי "עולם הבא" היה נדמה לי ששמעתי "אלוהים". לבסוף
חזר האוטובוס אל הכביש הסלול - טוב - אמר הבחור - אני יורד פה,
תחשוב על מה שאמרתי, חבל לבזבז את החיים סתם. הוא הושיט לי יד
דביקה, מיוזעת, שלחצתי בלי חמדה, מנחם עצמי בעובדה שנפטרתי
ממנו.
את יתרת הנסיעה ביליתי בצפייה חולמנית מבעד לחלון. עברנו על
פני שדות רחבים חרושי תלמים, חוגלות ועורבים התעופפו, דאו,
נחתו, משאית מלאה פועלים, עובדי עבודה זרה, מטעים של זיתים,
ריחות חריפים של דשן, פרי הדר, אופנוע טס. אם תעצור תפול
מהעולם הזה, דהר, אוטובוס, דהר, בגז ובתמרות עשן, המהירות היא
פרי הזמן, הנפש נעה בחלל,בוכה, שמחה, צוחקת. מצד שני הים מכחיל
את השמשות של הנוסעים האחרים, גועש בשתיקתו העתיקה, ממלמל מלח
ומים.
ושוב נעלמים שדות,נמוג הים, ובתים עולים על פני האדמה. קופסאות
מלאות אדם. כוורת של מחשבות רוחשות, מעופפות, מזמזמות.
והאוטובוס כאילו איבד את חירותו היחסית, את חופש התנועה, נכנע
להוראות ברורות של אורות ותמרורים, האט, עצור, סע, הולכי רגל
לפניך, ומאחוריך, ומכל צדדיך.
פרק ב': דלתות
לבנות
הגענו לנהריה. הדלתות נשפו לרווחה והאוטובוס פלט אותנו ברחוב
הראשי. מיד כשירדתי לשפת המדרכה הכה בי אור חזק של צבע לבן,
העיר הייתה לבנה כולה, מסף המדרכה עד גגות הבתים. במרכז הרחוב
זרם נחל געתון, וחוטים נוצצים בשלל צבעים גדרו אותו משתי
גדותיו. התחיל כבר להחשיך ולא רציתי לבזבז זמן, זכרתי את
ההוראות שנתן לי הנהג, ימינה ברחוב הראשון, שמאלה ברחוב השני,
לעלות על אוטובוס מספר 44 ולרדת שתי תחנות מהסוף. בשעה שש בערב
עמדתי בשערי " מרכז הדסה ".
השומר בכניסה, איש עב בשר, שהזכיר לי דוב גריזלי, ישב מנומנם
כשרגליו פשוטות לפנים בפיסוק רחב, חגורת מכנסיו היתה משוחררת
וכרס מתריסה ביצבצה מבין כפתורי חולצתו. שירים בשפה מוזרה בקעו
מהרדיו שעמד בפינת עמדת השמירה. הוא לא הבחין בי כלל, עד
שניצבתי ממש מעל ראשו, ואז זינק פתאום בבהלה :
אתה, מה יש לך פה, מה אתה לחפש ?!?
היה לו קול שיכל לגרום לפילה מעוברת להפיל את פרי בטנה לפני
הזמן.
גמגמתי משהו על ביקור, ועל חבר, ועל מכתב.
אין ביקורים עכשיו - פסק נחרצות - תלך הביתה.
אבל באתי מתל אביב - התחננתי על נפשי.
לא אהבתי שומרים. שומרים, משום מה, לא אהבו אותי.
עמדתי מולו, חסר אונים, מתוסכל, רגע לפני שאני מגורש ממקום
שאיש לא רוצה בדרך כלל להיכנס בשעריו.
לפתע נשמע מאחורינו קול המיית רכב על דרך העפר, גלגליו מפזרים
רסיסי אבנים לכל עבר. בחרחור מנועים חרישי הוא זחל עד לפתח
השער, קרטע קלות, ואז נעמד. הדלת נפתחה ובחורה יצאה מפתח הנהג,
היא טרקה את דלת המכונית, עמדה לפנות לכיוונינו, אולם גילתה
שפיסה מחולצתה נתפסה בדלת. נחלצתי לעזור לה. תודה- אמרה כשהיא
מעבירה את ידה ליישר את החולצה שהתקמטה.
שלום ד"ר שדה - קרא לעברה השומר - מה את עושה פה ?
היא רופאה, חשבתי לעצמי, אולי התמזל מזלי, אולי אצליח בכל זאת
להיכנס.
שכחתי כמה מסמכים - אמרה דוקטור שדה.
היא נראתה על סף שנות השלושים שלה, אשה דקיקה, שבעצמות הבריח
הבולטות במיוחד, באפה המחודד, ובעינייה דבוקות הריסים, דמתה
לגוזל ציפור שאך זה בקע מביצתו.
ד"ר שדה- פניתי אליה - יש לי פה חבר מאושפז...
כן, כן.. - היא מלמלה, ממהרת לעבור בשער.
הוא שלח לי מכתב...הוא נשמע נואש... - רדפתי אחריה בקולי.
כולם פה נואשים - אמרה בגבה אלי כשהיא נוברת בארנקה, כנראה
אחרי צרור מפתחות.
קוראים לו רני - אמרתי - רני אידלמן.
רני, אתה חבר של רני ? - היא פנתה לעברי ועינייה שהיו כבויות
קודם ניצתו לפתע.
כן - אמרתי בתמהון שלא ניסיתי להסתיר - אנחנו חברים ותיקים
מאד - הדגשתי את המשפט על מנת לקנות נקודות זכות בליבה -אשמח
מאד אם אוכל לראות אותו.
אל תהיה בטוח בזה - אמרה, היא נכנסה לאחד החדרים ואותתה לי
לבוא אחרייה, שב בבקשה - אמרה, מצביעה על כורסת עור שחורה
שעמדה במרכז החדר, היא עצמה התיישבה על כסא עץ לבן, שכלה את
רגלייה ושתקה רגע, מהרהרת.
את החדר האפרפר האירה נורת ניאון ארוכה שהפיצה אור מתכתי, קר,
וילונות גלילה לבנים כיסו על החלונות כמו תכריכים על מת, כל
החדר עשה רושם של חדר המתנה לעולם האמת, היכן שאנשים מחכים
לראיון הסופי שיחרוץ דינם לגן עדן או לגיהינום.
רני הוא בחור מאד מיוחד - פתחה לבסוף, והניצוץ, שנעלם בינתיים
מעיניה, שב והפציע - במבדקים שערכנו לו פה התגלה כי הוא בעל
אינטליגנציה ברמה בלתי רגילה, הרבה מעל לממוצע, אני אישית
חושבת שמקור הטירוף שלו הוא המודעות העצמית הגבוהה שהוא ניחן
בה, או קולל בה, היא פשוט אוכלת אותו מבפנים, אם אתה יורד לסוף
דעתי. הוא מתנתק פעמים רבות מהמציאות, נמלט לאיזה עולם פנטסטי
פרטי שלו."
היא עשתה הפסקה, לקחה נשימה ארוכה, והמשיכה - אל תתפלא אם
השיחה שתנהל איתו תגלוש לאפיקים מוזרים מאד. הייתי מציעה לך לא
להתעקש להבין כל מה שהוא אומר. רוב הדברים הם סתומים ואין להם
פשר. נסה לו לגרום לו התרגשות יתרה כי אז הוא נוטה להכנס לתוך
אקסטזה ולחזור על המילים האחרונות שאמר שוב ושוב. "
ד"ר שדה הציתה סיגריה ארוכה ודקה , אוחזת אותה בין האמה
לאצבע, שתי האצבעות זקורות בצורת האות V והן מתקרבות ומתרחקות
משפתיה לסירוגין, היא לא אמרה כלום,
בוהה באיזו נקודה מסתורית על הקיר מאחורי ראשי.
הבטתי בעשן שהסתלסל בחלל החדר, מתרומם למעלה בחצאי עיגולים כמו
שד שיוצא מבקבוק, כוחות בלתי נראים שרטטו את מסלולו, את אורכו,
יוצרים את האשליה שהוא נע מעצמו, באופן אקראי, לעבר ההתפוגגות
הסופית.
כל הדיבורים האלה על רני העלו בי זיכרונות, נפאל, הדירה ששכר
בפלורנטין, דנה. זיכרונות שהשנים החולפות המתיקו אותם, מסננות
מהם את כל גרגירי המלח, הכאב, העצב, מותירות רק טעם מתקתק של
געגוע.
גוש כבד של מועקה עלה והתיישב בגרוני. רני לא שפוי, נראה שרק
עכשיו על הכורסא בבית המשוגעים עיכלתי באופן מלא את המשמעות של
העובדה הזו, רני לא שפוי, מה זה אומר עלי?
קולה של ד"ר שדה קטע את מחשבותיי - אתה רוצה לפגוש אותו?
כן - השבתי - אבל בקולי היה פחד שלא היה שם קודם. חלק ממני
ביקש להישאר על הספה, לעצור את הזמן מלכת, אבל חלק אחר דחק בי
לקום.
פרק ג'
צעדתי אחרייה לאורך המסדרון הצר, על הדלתות הלבנות היו מספרים
בצבע כחול. ליד דלת מספר תשע היא נעמדה, מחכה שאדביק אותה -
טוב - היא אמרה - אני מקווה שהוא במצב רוח טוב, אחר כך היא
פתחה את הדלת ואני ראיתי את רני שרוע על הדרגש התחתון של מיטת
קומותיים, עיניו קרועות לרווחה והוא מחוה בידיו תנועות לא
ברורות באויר.
מיד כשראה אותי קפץ על רגליו - הי! הגם ארז במשוגעים ?!
הי רני, מה שלומך ?
לא יכול להיות יותר טוב, אף פעם לא יהיה יותר טוב, בן אדם, יש
לי פה הכל, כל מה שאדם צריך, סמים חינם, באיכות הטובה ביותר,
תוראזין, האלדול, והכל חוקי, אתה מאמין, אפילו מכריחים אותך
לקחת, נפאל זה כלום לעומת מה שהולך פה, ידידי, פה עושים חיים
אמיתיים, משוגעים. עזוב הכל ובוא לפה, מה אתה עושה עכשיו, מלמד
ספרות, פילוסופיה, עזוב אותך שטויות, אתה חושב משמע אתה קיים,
אתה קיים ואז מתחילות הצרות, צריך להפסיק לחשוב, בן אדם,
להפסיק לחשוב.
אני שמח לראות שאתה מאושר - אמרתי, מבולבל, נבוך, מופתע, לא
ידעתי מה לחשוב.
מאושר ?! מאושר ? אני על גג העולם, בן אדם, על גג הרעפים של
העולם המזוין הזה, יש פה כוסיות שחבל על הזמן - הוא הצביע על
ד"ר שדה - בשר משובח, בלי חתיכת שומן אחת, הזין לא עומד אומנם,
בגלל הכדורים, אבל הנפש הומיה, הומיה.
ד"ר שדה הסמיקה, היא לא ידעה מה לעשות עם הידיים, היא שלבה
אותם על החזה, הניחה להם להשמט לצדי גופה ושוב חיבקה את עצמה,
הפעם מסביב למותניים.
אתה מטורף לגמרי - היא אמרה מצחקקת - מטורף על כל הראש.
אני - אמר רני מניף ידיו בתאטרליות באוויר- יצאתי מדעתי,
ולעולם, אבל לעולם לא אשוב, כדאי גם לך לצאת מדעתך - נפנה
לעברי - לא בבת אחת, אני לא ממליץ, כל פעם קצת, לצאת, לנשום,
אומץ צריך, בן אדם, רק קצת אומץ.
ד"ר שדה אמרה- טוב, אני אעזוב אתכם קצת לבד, בטח יש לכם הרבה
על מה לדבר. אבל תזכור- הפנתה אלי מבט מלא משמעות - יש לכם חצי
שעה, אני רוצה לסגור פה, וגם האוטובוס שלך, אתה עלול לפספס.
רני לא טרח להקשיב לה, הוא המשיך לשחרר צרורות מהשרירים הלא
רצוניים של הלשון שלו -
אני אומר לך, תשליך את האוכף, זרוק את אלוהים מעל הגב שלך, קח
לו את המושכות, ודהר , דהר - הוא השמיע קולות צקצוק בלשונו,
כאילו היה מדרבן סוס- אל תחשוב פעמיים, אל תחשוב אפילו פעם
אחת.
דוקטור שדה יצאה וסגרה אחרייה את הדלת. רני השתתק, הוא הביט
סביב, תוהה, כאילו מחפש מה נעלם פה מבלי שירגיש - היא הלכה ?
- שאל בלחישה, סורק במבטו אפילו את התקרה.
כן - אמרתי - היא הלכה. רני התיישב על המיטה, פולט אנחה כבדה.
במראהו החיצוני לא השתנה הרבה מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותו,
אותו שיער שחור מקורזל שמסתיר צדעיים קרחים, אותו זוג עיניים
גדולות שמבט פליאה משתקף מהן דרך קבע, אולי שמן מעט, אולם גופו
נותר שרירי, עוצר בתוכו כוח רב, פראי, שום איבר בפניו לא היה
אפשר לומר עליו שהוא יפה כשלעצמו, אבל פניו בצורתם הכללי
השאירו רושם ממגנט, שמשך את העין להביט כמו שהלשון נמשכת
לפעמים לטעום שוב טעם רע במיוחד. בחלוק המשוגעים הלבן שלבש על
גופו וברגליו היחפות, דמה עכשיו יותר מכל לאיזו דמות ממחזה
שייקספירי, אולי למלך ליר.
בעבר הלא רחוק בחורות היו נופלות לרגליו, סוגדות לאשכיו. בזמן
שלמד באוניברסיטה, תקופה קצרה ביותר, זיין חצי מהפקולטה למדעי
הרוח, וגם כמה בחורות שעשו ב.א. כללי, עד שסולק משם עקב בעיות
התנהגות. אני אותו הזמן הייתי כמו הצבוע הממתין בסבלנות
לשאריות שיותיר לו האריה, כל בחורה שהוא זנח מיהרתי לנחם
בלשוני החלקה, וכל זה התנהל נפלא תוך שמירה על שיווי המשקל
העדין, על האיזון הדק, בו כל אחד יודע את מקומו, עד שהגיעה
דנה.
אני פגשתי בה ראשון, יושבת בקפיטריה, אוחזת בידה ספר של שירת
ימי הביניים, שינייה נושכות בהרהור קצהו של עט פיילוט, והיא
כולה מכונסת בעצמה. שמש הצהריים נצצה על שיער הדבש הקלוע בצמה,
על עור זרועותיה החשופות, על הריסים, הארוכים, הדקים, המצילים
על זוג עיניים חולמניות. רציתי לגשת אבל כל כך התרגלתי לתפקיד
הצבוע ששכחתי כבר כיצד לצוד בכוחות עצמי, עברתי מהסס ליד
שולחנה, מגניב מבטים קצרים, ולפתע היא הרימה מבטה מעל הספר
ונעצה בי את עיניה -
אני מבינה שאתה מתעניין בשירת ימי הביניים -
קולה הקפיא אותי, הפכתי לתמרור עצור, עד היום אני זוכר את המבט
הראשון הזה שהיא שלחה לעברי, חודר, צעיר, חצוף, לקח לי כמה
שניות להתעשת. אני מת על שירת ימי הביניים - אמרתי - יש לי
פוסטר של יהודה הלוי על הקיר בחדר.
היא צחקה ומכאן הדרך אל שולחנה היתה קצרה. למדתי שהיא במקור
מכפר בלום אבל עכשיו היא גרה בתל אביב עם שותפה, היא עובדת
במלצרות באיזו מסעדה בשם "חוש הטעם", והיא רוצה להיות בעתיד
עורכת לשונית או מתרגמת. התאהבתי, שם, על יד שולחן הקפיטריה,
בשמש הצהריים, התאהבתי עד תום, בנערה הזו, בחוכמתה הפשוטה,
האינטואטיבית, בצחוקה הילדותי המשוחרר, בתשומת הלב שלה לפרטים
הקטנים, להתרחשויות בשולי התמונה, בלהקת יונים שמלקטת פירורי
לחם בקצה הרחוק של הקפיטריה ולא ערה לאיומו הזוחל וקרב של חתול
רעב, או בקבוצת עננים שיצרו בהתקבצותם דמות של אדם. לעומת זאת
בכוונותיהם של האנשים סביבה כמעט ולא הבחינה, היא נטתה לתת
בבני אדם אמון כאילו היו בעלי חיים שאינם יודעים לשקר, אפשר
לומר שהיתה תמימה, אולם תמימות זו כמעט ולא פגעה בה משום
שאנשים נטו להשיב לה באותו מטבע, היא ידעה לשאוב מהם את הכנות
מעומק הבאר העמוקה של מחשבותיהם. אני, שתמיד הטלתי ספק בכל
דבר, בכל אדם, בכל כוונה, נמשכתי לפשטות הזו כמו פרוטון
לאלקטרון. אלא שאז, אחרי כמה מפגשים בודדים ( סרט, בית קפה ),
לפני שהספקנו להפוך לאטום אחד מאושר ואוהב, נכנס רני לתמונה,
מהיר פעולה ובטוח בעצמו ארג סביבה את רשת הקורים שמעטות
הבחורות שהצליחו לחמוק ממנה.
לא האשמתי אף אחד מלבד את עצמי. אני דחפתי אותה לזרועותיו.
אולי היה זה איזה דחף בלתי נשלט להרס עצמי, אולי היה זה פחד לא
ברור מפני האושר, ואולי היה עלי להעמיד אותה בפני הברירה על
מנת לזכות בה באמת.
מחשבותיי הנוסטלגיות המתמוטטו כמו מגדל קלפים כשמהחדר הסמוך
נשמעו פתאום זעקות מקפיאות דם. צמרמורת עברה בי. היה בקול הזה
משהו לא אנושי, כמו חיה הנקרעת לגזרים בעודה בחיים ובנשמתה
האחרונה זועק פחד המוות מתוך גרונה - מה זה? - פניתי לרני
בתדהמה - נשמע כאילו מישהו נרצח שם? - רני לא נראה מתרגש - אל
תדאג - אמר לי - זה רק שוסטר שם. כל יום בשעה הזאת הוא צועק
ככה. איש מסכן ואומלל, עקר לעצמו שתי עיניים, ניסה לחתוך לעצמו
את הורידים. הוא מתעקש למות אבל לא מרשים לו, עכשיו הוא נעול
שם בחדר של ארבעה קירות, חדר ריק לחלוטין, שום דבר שיכול לעזור
לו לעשות נזק לעצמו, רק הוא, החלל האדיש, והשנים הארוכות של
עונש החיים שנותר לו לרצות בעולם הזה. מספרים שהיה פעם
מתמטיקאי דגול, אפילו עבד במכון תוכנית מחקר חדשנית. פתאום
התחיל להשתגע, טען שהיקום עומד להעלם, היו לו גם נוסחאות
להוכיח את זה, אף אחד לא הצליח לשלול את התוצאות של הנוסחאות
שלו אבל זה לא הפריע להם להתייחס אליו כאל משוגע, מהר מאד איבד
את משרתו, את משפחתו, את הבית שלו, ניסה להתאבד ולא הצליח,
ומאז הוא כלוא פה. סיפור עצוב.
סיפור מאד עצוב - הסכמתי- ואתה מה? אתה נראה לי די בסדר. ראיתי
אנשים מטורפים ממך מסתובבים חופשיים ברחובות.
- -אני פה מרצוני החופשי, כל פעם שרוצים לשחרר אותי, אני מכניס
להם מכות נמרצות כאלה, שאין להם ברירה אלא לסגור אותי מחדש.
בפעם האחרונה שברתי לדוקטור שולץ את האף.
- - אבל למה שתרצה להשאר פה. אני לא מבין.
- לא יודע - צחק רני - אולי אני משוגע.
- - אבל לא בגלל זה קראתי לך לפה - המשיך ופניו עטו ארשת
חשיבות ודאגה - לא סתם הזעקתי אותך מהפקולטה לבלבולי מוח.
הוא גחן, הרים את המזרון בידו האחת ובידו השנייה שלף ספר
שהיה מונח על רשת הברזל של המיטה. זה היה ספר עבה,
בעל כריכה אפורה כהה.
-אתה מכיר את הספר הזה?
- לא יודע - אמרתי - איזה ספר זה?
רני טופף באצבעו על הכריכה הקשה- ספר הסמאים - אמר כלוחש
סוד.
שמעתי על הספר הזה, אחד הספרים החיצוניים שלא נכנסו לתנ"ך,
הגנוסטיקאים החשיבו אותו לספר קדוש וגם בקרב כת האיסיים הוא
היה פופולרי מאד. מעולם לא קראתי בו, ועד כמה שהיה זכור לי הוא
היה כתוב בחלקו הגדול ארמית.
- הרגשתי שאני חייב להזהיר אותך - אמר רני מנופף כלפיי באצבעו.
- להזהיר אותי? להזהיר אותי מפני מה?
- מהמזימה הנרקמת סביבך מבלי שתדע, מאנשים שמושכים בחוטי הגורל
שלך. אתה חייב לדעת שאי שם יש אנשים הממתינים למותך, הם יושבים
בחדרי חדרים וסופרים את הימים עד שיושלם חזונם.
- חזון? איזה חזון?
- בלילות הם מתכנסים לקרוא בספר הזה, כל לילה הם קוראים פרק
אחד, עד שיסיימו את הקריאה...אסור לך לתת למקרה לשלוט בך, אסור
לך לפול למלכודת...המקרה הוא יד האלוהים...יד חזקה, זרוע
נטויה, אותות, מופתים, הכל ביד האלוהים, אתה מבין.
- כן, אני מבין - אמרתי - אלוהים עושה ביד.
- אני לא דתי, אתה יודע. אני אוכל בהמות שלא מפריסות פרסה ולא
מעלות גרה, אני מבעיר אש בשבתות ובחגים, אני נואף, אני גונב,
אבל דבר אחד אני יודע אדם בא במקרה והולך במקרה, כמו גרגירי
חול על פני האדמה, באים והולכים ברוח. לפעמים קשה לזכור מי אתה
בכלל. אתה לא חושב? לפעמים קשה לזכור מאיפה באת ולאן אתה הולך,
סתם גרגר חול בין אלפי גרגירים, נסחף, מתערבל, ולפעמים קשה
לשכוח מי אתה, מאיפה באת ולאן אתה הולך.
- אני מבין - אמרתי, בלי להבין כלום.
עכשיו כבר מאוחר מדי - אמר רני - מכוניות כסופות דוהרות
בסמטאות. עצי הדר מתמוטטים, נושרים, מתים, בלי להניד עלה. לך
לך לדרכך, תפוס טרמפ מקרי, סע עם הרוח, רוח החיים ורוח המוות,
ברוך המבדיל בין רוח לרוח.
הדלת נפתחה ודוקטור שדה עמדה בפתח, היא שתקה רגע מביטה בנו
במבט חולמני, ואז אמרה - כדאי שתסיימו. אחר כך הביטה בי ואמרה-
האוטובוס שלך- והצביעה באצבעה על שעון היד שלה.
- סיימנו, סיימנו- אמר רני - צאו לדרך. אל תחמיצו רגע, החיים
ממהרים.
אמרתי לו שלום ויצאתי אחרי דוקטור שדה. פסענו בשתיקה במסדרון
עד שהיא אמרה:
אני יורדת למטה לכיוון הכביש הראשי, אתה יכול לבוא איתי ושם
תתפוס אוטובוס. קו 604 נוסע לתל אביב, לשם אתה רוצה להגיע, אני
מניחה.
הנהנתי בראשי, הייתי מותש ואדיש, בחינה מדוקדת של אפשרויות
ובחירה באחת מהן נראתה מעבר לכוחי, רציתי להיגרר, להספג
בתנועתו הסיבובית של כדור הארץ, נטול סיבות או מניעים, נקי
מרצון או דחפים, וכך התיישבתי לצידה על מושב המכונית, פושט את
רגליי עד המקסימום שאיפשרה לי החיפושית הקטנה, מרביץ פיהוק
אלוהי, ומנסה לא לחשוב על כלום.
המשך יבוא... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.