תראה, הייתי מספר לך, אבל זה לא לעניין. אני מסכן את עצמי.
מה שאני כן יכול לספר לך, זה שכל פעם שאין ברירה, ואני צריך
להוסיף עוד מישהו, אני מזמין אותו קודם הביתה לארוחת צהרים.
אחרי שאני מאכיל אותו טוב, אני אומר לו שהוא פשוט חייב לטעום
משהו שאשתי הכינה, "אחרת... היא תעלב" אני אומר לו בחיוך.
ואז אני נותן לו לטעום ריבת "מוגרבי", או מוס "קימחי".
אם זה מישהו שאכפת לי ממנו (או שזה לפחות היה ככה עד שהוא
"שכח" או משהו דומה...) אז אני אפילו נותן לו כפית דבש
"ואגנר".
ואז אני מספר לו מי זה מוגרבי, ומה הוא עשה, ולמה את קימחי
הפכתי דווקא למוס, ולמה דבש ואגנר נמצא בצנצנת כזאת גדולה.
חלקם מגיבים בצחוק לחוץ משהו, מלווה בתנועה עצבנית באחת
הגבות... חלקם בוהים בי במבט נדהם, כשהם מבינים פתאום שאני
יודע איפה ומה הם עשו מאחורי הגב שלי.
אחד או שניים ניסו לברוח, אני חושב שלא נשאר מהם הרבה...