מוקדש, באהבה רבה, לכל אותם האנשים שחשבו שיש להם על מי
לסמוך, ונתבדו.
"נו, אז מה שלומך?"
קאי הרימה מעט את ראשה, והביטה בתום שניצב מולה.
"מה?"
"שאלתי, מה שלומך?" הוא חייך.
"אני... אני בסדר... ואתה?"
הוא לא ענה.
רק הביט בה, ושתק.
"תום? אתה בסדר...?"
הוא טילטל את ראשו מצד לצד, כמו התעורר לפתע מחלום, חייך.
"כן, אני בסדר... אממ... אני חייב לזוז, נדבר מחר"
והוא הלך.
משאיר את קאי לבדה, עמוסת הירהורים ומחשבות.
"קאי! בואי הנה!"
"קאי!"
"קאי! תעני לי!"
היא ישבה בחדר, האוזניות הגדולות מונחות על אוזניה, וגבה מופנה
אל הדלת.
היא שנאה לשבת כך, כשגבה אל הכניסה.
אבל לא הייתה לה ברירה.
היא לא רצתה להביט ברופאים הצועדים בלי סוף במסדרונות.
באחיות עם הפנים הכה רציניות.
האוזניות הוסרו מראשה בפתאומיות.
פקחה את עינייה, וראתה שם, אותו.
חייכה אליו חיוך מלא כאב.
וכאב לה.
הוא חיבק אותה חזק והצמיד אותה אליו.
היא הרגישה דמעה אחת, ראשונה, נושרת על לחייה.
אחריה, היו עוד רבות.
רבות כל כך, שהיא הפסיקה לספור.
למחרת, היא כבר לא הייתה שם.
הלוויה התקיימה עוד באותו היום, בערב.
קאי עמדה מול הקבר, בודדה.
הוא הגיע מרחוק, וחיבק אותה חזק.
כולם שם עברו לידה, פחדו לגעת בה, או לפגוש במבטה החודר.
היא חזרה למקומה,
הניחה את האוזניות על ראשה,
ושקעה.
שקעה לעולם שלה.
עולם,
שכולו טוב. |