סגרתי את דלת המכונית בטריקה והכנסתי את מפתח הרכב לחריץ
ההתנעה. סובבתי את המפתח פעם אחת ,קול נהמה בקע מהרכב ונדם.
סובבתי את המפתח פעם נוספת, הפעם המנוע התעורר לחיים. שילבתי
להילוך ראשון החלקתי עם הרכב מהחניה הישר למורד הרחוב. השעה
הייתה מאוחרת יחסית ועלטה כיסתה את כביש האספלט השחור. הדלקתי
את אורות הרכב והבזקים קטנים של טיפות גשם ניגלו לפני. הושטתי
ידי והפעלתי את המגבים והם החלו לרקוד ריקוד מונוטוני ואיטי
לפני.

`לאן אני נוסע עכשיו לעזאזל?` , שאלתי את עצמי, מודע לכך
שהתשובה לא פשוטה.

החלפתי לאור גבוה.

ברגע הראשון שראיתי אותה, נכבה כל האור בעולם ורק אלומת אור
קטנה התמקמה מעליה והאירה לי אותה במלוא יופיה. היא הייתה פשוט
מושלמת. היא עמדה בפינה, עם חיוך קטן על שפתיים מתוקות וזוהר
בעיניה הבוהקות, שערה השחור והחלק היה אסוף בקפידה של רישול
מכוון ומעל מצחה הייתה תקועה סיכה אדומה שבלטה על רקע הבגדים
השחורים שלבשה. הבטתי לעברה ומבטינו נפגשו. באותה שניה האור
הקטן כבה ובמקומו בקע אור גדול עוד יותר מאותה בחורה, שהאיר
בחזרה את כל החדר הגדול והותיר אותי ואותה לבד לרגע אחד קסום,
כמעט אינסופי.

שילבתי את מוט ההילוכים להילוך שני ולחצתי קצת יותר חזק על
דוושת הגז, המכונית השמיעה קול נהמה חלושה והחלה להאיץ אט-אט.
טיפות הגשם שהתדפקו על השמשה קרבו מהר יותר וקול הנקישות נעשה
חזק והשתלב באופן הרמוני עם לחישת הרוח בחוץ והמנוע המגרגר.
הרחוב היה שומם ורק אורות הרכב האירו את דרכי שנראתה ארוכה
מתמיד.
הדלקתי את הרדיו על התחנה הראשונה שהייתה. קול רך של שדרנית
בישר על השיר העומד להתנגן. השיר נשמע כה חלש עד כי בקושי
יכולתי לזהותו. לא הגברתי את הקול. קולות החורף בחוץ היו עדיין
סוערים, אך עדיין היה בהם משהו מרגיע, הקול שבקע מהרמקולים
האחוריים רק ליווה את הנעימה הפראית הזו.
כל הדרך לא נראתה ולו מכונית אחת. `מי המטורף שיצא בלילה כזה
מהבית`, הירהרתי. `אין לאף אחד מה לחפש כאן`, הסברתי לעצמי
באותה נשימה.
התקרבתי לצומת. הרמזור האיר לי באור אדום. בלמתי באיטיות.

"אני אורי", אמרתי לה והושטתי את ידי.
"קרן", חייכה בביישנות ולחצה לי את היד בעדינות.
"את אוהבת את הצבע אדום?", הייתה השאלה הראשונה שעלתה לי
בראש.
"כן, למה?", תהתה.
"סתם, אני אוהב אדום גם וחשבתי שראיתי כבר הרבה אדומים יפים
בחיים שלי, אבל זה שבסיכה על הראש שלך הוא אחד היפים", אמרתי
בלי לחשוב והרגשתי רעד בכל הגוף.
"מוצא חן בעינייך?" חייכה והצביעה לעבר הסיכה.
"מאוד. כשהייתי קטן יותר אמרו לי שזה צבע של בנות. שכחול ותכלת
זה של בנים ואדום וורוד זה צבע של בנות", שיתפתי אותה באירועי
ילדות.
"נכון, היה משהו כזה פעם. אני לא חושבת שיש מישהו שחושב ככה
היום", אמרה.
"כבר לא אכפת לי. אני פשוט אוהב את הצבע הזה וזהו."
"גם אני", הביעה הזדהות.

הרמזור, למרות מראהו המיותם, המשיך להאיר בביטחה, מתעלם ממזג
האויר הקודר ששרר סביבו.

חשבתי על האושר, על כמה שהוא נזיל, על כמה שהוא יחסי. יש לנו,
בני האדם את אחד הדברים הכי יקרים כאן לידנו. האושר נמצא
סביבנו וכל שאנו זקוקים הוא רק להושיט את שתי ידינו ולקטוף
אותו, הרי הוא לעולם לא נגמר, אנחנו הם אלה שבוחרים לא לגעת
בו. לפעמים אנחנו בוחרים לא להביט על האושר שנמצא לידנו
ומעדיפים לבחור בדרכים קשות וארוכות, מאמינים שהאושר יימצא
בסופן. טיפשות? עיוורון? או שאנחנו פשוט לא בשלים לזכות בדבר
הנהדר הזה? -אושר.

הנחתי את ידי על מוט ההילוכים, מוכן לרגע בו אוכל להמשיך
בדרכי.

"היה לי ממש כיף הערב", אמרתי פעם נוספת עם פנים שמסגירות אושר
עילאי.
"כן, גם אני נהניתי מאוד", אמרה באותו טון מרוצה.
"שיהיה לך לילה טוב, יקירתי", החיוך לא סר מפני ונדמה שרק
התרחב.
"לילה טוב גם לך". פניה קרנו.
"חלומות פז", הייתי חייב להוסיף, נלחם לזכות בכל שניה שתישאר
איתי במכונית.
"אנחנו נדבר מחר", כאילו קראה את מחשבותיי, אמרה בכדי להרגיע
אותי.
"אנחנו בהחלט נדבר", הפגנתי ביטחון עצמי מזויף.
"אז....לילה טוב", פלטה ומשכה את ידית הפתיחה של הדלת ויצאה.
"ביי".
המשכתי להביט בה עד שנעלמה לתוך ביתה, מטרים ספורים משם.
הפרחתי לעברה נשיקה שהתפוגגה באוויר החם.

חץ ירוק היבהב בלוח השעונים, מורה על כוונתי לפנות שמאלה
ומשמיע קול קצבי מעצבן.

ניסיתי להיזכר איך הגעתי לכאן וחשבתי על מה שהיה. כמה הדבר
שבנינו היה יפה, טהור....עמוק. היה בינינו משהו שאהבתי להמשיל
ליצירת מופת והתגאיתי בכך שהיא פרי עמלם של שנינו. אנשים
יודעים להעריך יצירות של אמנים דגולים. יודעים להעריך בכסף
דברי אמנות שהושקע בהם יצירתיות, זמן, דמיון, עבודה קשה...רגש,
כמובן רגש גם. איך זה שאנשים לא יודעים להעריך קשרים בין בני
אדם? מערכות יחסים שהושקעה בהם לא פחות משאבים חולפים מבלי
שיזכו לתהילה השמורה לדברים החומריים מעשי ידינו.
תשומת הלב לדברים הקטנים היא זו שתמיד עשתה את ההבדל. עירנות
מתמדת אחר כל דבר קטן, שולי ככל שיראה. זה היה הרבה מעבר למראה
עיניים, צריך לשים לב גם לריחות עדינים, לרגשות מודחקים,
לרצונות...מאווים, לסדק קטן בטון הדיבור, למגע הקל ביותר
ובעיקר, בכלל להקדיש המון תשומת לב.

הרמזור התחלף לירוק. שילבתי הילוך שיחררתי את המצמד ולחצתי על
דוושת הגז מקשיב רק למנוע.

"את זקוקה להמון תשומת לב, נכון?" שברתי את השתיקה.
"איך הגעת לזה עכשיו?" שאלה בפליאה, תוך כדי שהיא מרימה את
ראשה מהשולחן. כל תשומת הלב שלה התרכזה לפתע בי.
"פשוט שמתי לב לכמה דברים", השבתי. כעת הבטנו אחד על השני.
"מה הכוונה בכמה דברים", המשיכה לחקור.
"כל מיני... דברים, את יודעת" ,החזרתי. מנסה להשוות לפני מבט
תמים.
"איך נזכרת בזה דווקא עכשיו?", המשיכה בסקרנות, עם מבט נוקב.
ציחקקתי מעט והסטתי את ראשי אל עבר השולחן, מנסה להתחמק
ממבטה.
"תענה לי..." ביקשה בתחינה.
"בגלל הפאזל", עניתי לאחר כמה שניות של שתיקה, סובבתי את הראש
לעברה בשנית.
"הפאזל שאנחנו עושים עכשיו?" שאלה.
"שמת לב מה את עושה כשאת מוצאת חלק ומכניסה אותו פנימה?" שאלתי
חזרה.
"לא. לא שמתי לב. מה אני עושה?", שאלה ברצינות תהומית.
"את מקישה כמה פעמים עם האצבע על החלק וזה משמיע רעש, ומושך
תשומת לב", אמרתי מחזיק את עצמי בכל כוחי לא לקפוץ עליה ולחבק
אותה. היא הייתה כל כך תמימה ומתוקה, כשחיוך מבוייש עלה על
שפתיה.
"באמת?! לא שמתי לב", ענתה בתמימות.
"באמת!" עניתי מיד.
היא לא הסירה את מבטה ממני לשניה אחת ואז בבת אחת הושיטה ידיה
וחיבקה אותי חיבוק גדול וחם.
"אני אוהבת אותך" לחשה לי ומעכה אותי עוד קצת.
"גם אני אותך", אמרתי חזרה, מנסה להשתלב בתנוחה המוזרה שמצאתי
בה את עצמי.
`לו היה לך רק קצה קצהו של מושג קלוש עד כמה אני אוהב אותך...`
הירהרתי.
"מה זה `גם אני אותך`?", היא הרפתה ממני.
"מה שזה אומר, זה לא ברור?" עשיתי את עצמי מתפלא.
"ברור...אבל..."
"אבל מה?" שאלתי.
"לא חשוב", אמרה בנימה של יאוש "בוא נמשיך עם הפאזל", הוסיפה
תוך שהיא מרכינה ראש חזרה אל עבר השולחן.

אורות הכרך הגדול קידמו את פניי במהירות ויחד עימם ערפל סמיך
שעטף את תחושת הבדידות שלי והעצים אותה רק יותר. הוא גם דאג
לטשטש את כל מה שהיה בטווח ראייתי והפך את העיר לציור שמן מהוה
הניצב מול השמשה. אחזתי בהגה בשתי ידיי, מאמץ את עיניי להבחין
בדרך שנמוגה לתוך הערפל, תוך כדי שאני מאט בעקביות את
המכונית.

'האם האהבה קודמת לביטחון?' ניסיתי לחשוב. הרי זוג עובד מסלול
מכשולים גדול עד שיש ביכולתו לסמוך האחד על השני ואז להפקיד את
אחד הדברים היקרים לנו ביותר. האם האהבה האולטימטיבית היא זו
שמגיעה לאחר שאנו חשים ביטחון מוחלט בבן זוגנו או שאולי עצם
העובדה שאנחנו מאוהבים עד עמקי נשמתנו, גורמת לנו לבטוח בו? לא
הייתי משוכנע שיש לכך מענה, אך הייתי בטוח ששניהם חשובים.
יחד עם זאת ככל שאנו פותחים את עצמנו כלפי אותו אדם, כך גם קל
לו להכאיב לנו יותר. הוא מודע לאותן נקודות רגישות אצלנו ויש
תמיד את הסיכון שיום אחד דברים ישתנו והוא ישתמש בהם כנגדנו,
לאו דווקא במודע או מתוך רצון לפגוע. אנחנו נעשים פגיעים מתוך
ידיעה ,זה הסיכון שאנחנו נוטלים עימנו, למען האהבה.

מוללתי בידי את כפתור התחנות ברדיו, מנסה לחפש שיר ספציפי, אך
לשווא. כיביתי את המכשיר והדלקתי אותו שוב מתוך תקווה נואשת
שאולי שיר שמח יעשה אותי מאושר יותר, אבל השירים ברדיו כנראה
נשמעים שמחים רק כשאנחנו שמחים קודם.

"הגעתי למסקנה...", אמרה כשהיא מביטה את תוך עיניי, מחזיקה את
ידיי בידיה הקרות.
"אני מקשיב", עניתי. מנסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה
שדיברה איתי בטון חשוד.
"אורי, אני יודעת שאף פעם לא דיברנו על זה ואני יודעת שאתה לא
אוהב שאנחנו מדברים על הדברים האלו", נאנחה ולקחה נשימה עמוקה,
"אבל אנחנו חייבים לעשות את השיחה הזו".
הבטתי בה, היא נראתה שברירית באותם רגעים. היא לא הייתה צריכה
לדבר איתי על שום דבר. היא רק הייתה זקוקה לחיבוק גדול וחם.
"אני עדיין מקשיב", ניסיתי להשמע הכי רגוע שיכולתי.
"אורי." חלפה שניה ארוכה "אני אוהבת אותך ואתה יודע כמה הייתי
רוצה שנעבור לגור יחד"
פתאום השתרר לו שקט ונדמה שהוקל לה.
"אני חושב..." התחלתי משהו בלי לדעת איך לסיים
"לא סיימתי." קטעה אותי בנחישות. "יש עוד משהו שאני רוצה לסגור
כאן ועכשיו".
פתאום הרגשתי איך אנחנו מתחלפים בתפקידים וכל הביטחון העצמי
שלי עובר אליה.
"אני רוצה שתגיד לי שאתה אוהב אותי". פלטה בחדות מכאיבה.
"את יודעת שאני אוהב אותך", נשמעתי מתגונן.
"לא, לא, לא. אני רוצה שתגיד לי ש- אתה - אוהב - אותי". דרשה
בתקיפות.
"זה לא פייר מה שאת עושה", החלפתי טקטיקה, "אני לא הייתי מכריח
אותך להגיד משהו שאת לא רוצה להגיד, גם אם את מתכוונת לזה. תני
לזה לבוא ממני".
"זה אף פעם לא בא ממך", עיניה נצצו.
"זה עדיין לא אומר שאני לא מרגיש ככה. את יודעת שכל יום שעובר
אני מודה לאלוהים על הרגע שהכרנו. את הדבר הכי יקר לי בעולם"
לא היה טעם בדבריי, לא הייתה דרך לספק אותה כעת מלבד לומר את
אותן מלים.

גם הדמויות הראשונות שנראו הולכות במהירות ברחובות העיר לא
גרמו לי להרגיש טוב יותר. כולם נראו טרודים או עייפים, ממהרים
לביתם או למקום אחר. שלטי החנויות המוארים נראו בבירור על-אף
הערפל הכבד שהשתקע סביבי. תחושה מוזרה אפפה אותי, שלא יכולתי
להסבירה במלים.

מלים. מה היינו עושים בלעדיהן? הן נראות תמיד כל כך נחוצות,
אבל כשבאמת זקוקים להן, לאן הן נעלמות? ואם הן אינן, אולי אנו
באמת לא זקוקים להן כמו שנדמה לנו? כמה מאיתנו יכולים לתרגם
באמת את מה שהם חשים, ואני לא מדבר מקרים של שחור ולבן, הרי
העולם שלנו מלא בשלל צבעים, יותר ממה שנוכל אי פעם לתאר. קשת
הרגשות שלנו היא אינסופית, בניגוד לאוצר המלים שלנו ויש לנו
אינספור דרכים להביע את קשת הרגשות הזו. ובכל זאת, אנחנו
בוחרים לעשות את זה לרוב במלים.
יתכן שזה משום שמלים הן שפת הגוף הכי מוכרת והכי ברורה שיש
לנו. יש לנו צורך באישור, בביטחון הזה שנותנות לנו המלים.
שימוש נבון בהן יכול לגרום לנו להבין אחד את השני טוב יותר,
להרגיש בטוחים יותר.

המגבים עדיין פעלו, למרות שהגשם הפסיק. מוזר היה לראות את זוג
המגבים רודף אחד אחר השני, במרדף בלתי פוסק, בלי להיפגש לעולם.

תהיתי האם גם אנחנו כאלה? גם אנחנו נרדוף אחד אחר השני כל הזמן
מבלי שלעולם נמצא נקודה בה נוכל להיפגש באמצע?

"אורי אני אוהבת אותך"
"מאיפה זה הגיע?"
"אמרתי שאני אוהבת אותך"
"שמעתי גם בפעם הראשונה"
"ואין לך משהו להגיד בנדון?"
"כן, אני נורא שמח שאת אומרת לי את זה"
"זה פשוט לא יילך, הא?!"
"לא יילך מה???", התחלתי להבין את המתרחש.
"לא יודעת, זה כבר לא משנה, אבל א-ני הולכת. ביי", סיננה.
"הולכת לאן?", התפלאתי.
"אתה לא מבין?" "אוי, איזו טיפשה אני, אתה אף פעם לא מבין!"
"אני מרגיש שאני מפספס כאן משהו".
"אתה לא מפספס. אתה פיספסת. כשיש לך משהו טוב ביד, אל תעזוב
אותו. אל תלחם בו. תן לדברים שאתה מרגיש לזרום", אמרה כמעט
בייאוש.
"אני לא מבין על מה את מדברת",השבתי, מכין את עצמי לתשובתה.
"אני מדברת עלייך ואיך שאתה עוצר את הרגשות שלך כלפיי", התשובה
הצפויה באה.
"אהה, אז זה העניין, את רוצה לשמוע כמה מלים מטופשות, כי את
חושבת שאני לא אוהב אותך", עניתי בהתאם.
"אני לא רוצה כלום, אני רוצה ללכת"
"את יודעת מה הבעיה שלך?" את רוצה שדברים יקרו כמו שאת רוצה,
את לא נותנת צ`אנס לאחרים להתנהג כמו שהם היו רוצים ולא כולם
חושבים כמוך"
"לא. הבעיה היא שאתה מקובע במן תסמונת מטומטמת של לקבוע כללים
טיפשיים, להינעל עליהם ולא להשתחרר מהם, כי ככה סתם החלטת, בלי
להתחשב ברגשות של אלה מסביבך"
"אני בכלל לא מתכוון להיכנס פה לויכוח או למריבה המיותרת הזו."
אמרתי, מרגיש שהקול שלי עולה לגבהים לא מתוכננים.
"טוב מאוד, זה ממש מתאים לך להעלים דברים כאילו הם לא
קיימים.", החזירה לי.
"מה זה קשור עכשיו?"
"אני רוצה שתיקח אותי הבייתה".
"הבייתה???"
"שמעת אותי!, אני רוצה הביתה!!!".
"תסתכלי מה השעה ותראי איזה מזג אוויר יש בחוץ, יורד גשם",
ידעתי שזה כבר נסיון אבוד.
"אורי, אם אתה לא מתכוון לקחת אותי עכשיו, אני הולכת הבייתה
ברגל", אמרה בעקשנות.
"את כזו עקשנית".
"מצטערת. כזו אני"
"אני לא מאמין..."
הבטתי בה...אלוהים כמה הייתי נותן בכדי לחזור כמה רגעים אחורה
ולהתחיל הכל מחדש.
"טוב, חכי שניה, אני לוקח את המפתחות של האוטו", אמרתי נואש.

שתקנו.

השקט נשבר.
"תעצור לי כאן", סימנה אל עם אצבעה לכיוונה של מאפיה שהייתה
בפינת הרחוב, "אני רוצה לקנות משהו לאכול".
בפעם הראשונה בכל הנסיעה העזתי להביט לימיני. ראיתי אותה יושבת
ובמבט קפוא בוהה ברחוב. האור הפנימי שבה דעך מעט, אך עדיין היה
מספיק בכדי להאיר את שנינו, בעת שבה כל הסביבה נמוגה בתוך
הערפל שבחוץ. הרגשתי את המכונית מחליקה הצידה עד שנעצרה.
הרגשתי את הזמן נעצר מלכת גם.
היא הניעה את ראשה לעברי באיטיות ושערה הפזור גלש מכתפה. היא
הביטה בי בפנים חתומות ובנימה יבשה שאלה: "אתה רעב, אתה רוצה
שאני אביא לך משהו גם?"
`איך הגענו לכאן?` שאלתי את עצמי. איפה טעינו בדרך?, זה בוודאי
לא המקום אשר שנינו רצינו להיות בו!` המשכתי להרהר. `האם יש
מכאן דרך חזרה? האם את הנעשה אין להשיב?`
"אני מבינה שאתה רוצה לשתוק" קטעה את מחשבותיי, "טוב, אני
יוצאת שניה לקנות לי משהו". אמרה ופתחה במהירות את הדלת, מוכנה
לזנק החוצה.
תפסתי אותה ברגלה באינסטנקטיביות.

"קרן. אני אוהב אותך".
היא עמדה לרגע כשחצי פלג גופה בחוץ וחציו בפנים, מהוססת קמעה.
לא בטוחה בצעד הבא.הצינה שבחוץ חדרה פנימה ומילאה את חלל
המכונית. הלב שלי דפק בפראות. כעבור רגע ארוך, היא התיישבה
חזרה, רכנה לעברי תוך שהיא שמה את שתי כפות ידיה הקפואות על
לחיי החמות, מקרבת את ראשי לעברה, עוצמת את עיניה.
הנשיקה הייתה פורקן כל הרגשות שהצטברו אצל שנינו. רגשות של כעס
ותיסכול, אבל גם אהבה.
בעיקר אהבה.
המון אהבה.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה שום דבר?", שאלה, הפעם בפנים סמוקות.
"אני רק רוצה שתחזרי מהר".