אל תחנה שקטה מגיעה רכבת. נוסעת אל גבול שמתוח בין אין מודע
למוחשי. קיומו שלו וקיומו של הגבול מטושטשים, כשעשן סמיך מערבב
אותו ומרעיד את הגוף, פורש עליו נוצות רכות.
נוטף הגיונו ונשטף עם גשם אל מפרץ פתוח. שם לא יכבוש יותר
דעתו, שם לא יכיר בעצמו. שם יאבד.
ולא ירגיש
ירגיש
ירגיש...

ירגיש הוא לא הוא. הוא ערפל. ירגיש.

ריחוף.
תחושה אמיתית עד כמה שיכול.
בעיניו המשולשים כולם שווי צלעות, עיגולים גדלים, נמתחים,
בולעים עיניים בוערות כלוע ארי צהוב שצומח מתוך אדמת ראש
החוקר.
עיוות עצמו. עיוות פרצופו. הזיית המציאות המצוצה. כל כך
רגעית.

בוחר איזה פרח לראות.
בוחר איזה פרח להיות.
מתוך בחירה.

מתוך השתלטות הבחירה על הבוחר: נחשולי רעל נובעים מרחם עטוף
בדם ניצחון. כשנכפה עליך בחירת קיומך פה...
אתה אסיר לעד...