היא קמה בשקט מהמיטה, מנסה לאתר את הבגדים שלה. היא ראתה אותו,
ישן, עם חיוך מתוק על הפנים. לפעמים הייתה חושבת על להישאר
איתם, אחרי ששכבו, מתחת לשמיכה כשגם לה יש חיוך מתוק על הפנים.
אבל היא לא יכלה, היא פשוט לא יכלה להרשות לעצמה לפתח קשר
רומנטי. להיכנס לתוך זה - זה לא התאים לה. וגם היא לא הייתה
מתאימה לאלה שהיו נכנסים לזה איתה. מי ירצה לקבל אותה כמו
שהיא? מי? היא ידעה שזו המציאות, ושאין לה מה לעשות בנידון
ושקשר רומנטי היא תמצא רק בפנטזיות, אבל הפנטזיות האלה,
הפנטזיות האלה! זה ה- ד- ב- ר שעוזר לה לעבור את היום, השבוע,
החודש. רק הפנטזיות מאפשרות לה את זה. היא, כבר לבושה, מסתכלת
סביב על החדר. מיטה זוגית, מתחתיה שטיח פרסי. על החלונות
וילונות פרחוניים ושידה ישנה בקצה המרוחק של החדר. זה כל מה
שהצליחה לראות, או שזה כל מה שניסתה. היא דרכה על השטיח, עברה
ליד המיטה, ליטפה קלות את הוילונות הרכים וניגשה לשידה. למה
שלא תישאר? היא חשבה לפתע. למה שלא תישאר איתו, במיטה. תקום
איתו ביחד ותשתה איתו את הקפה של הבוקר. למה לא? היא הסתכלה על
השידה, עליו ושוב על השידה. על השידה היו מונחים שלושה דברים:
המפתחות שלו, כסף ותמונה. קודם היא הסתכלה על החיוך שלו,
במיטה, מתחת לשמיכה, חיוך מתוק מתוק. עכשיו היא הסתכלה על
החיוך שהופיע מולה בתמונה. חיוך מאושר - חיוך שנראה אמיתי כל
כך. לידו, בתמונה, עמדה אישה. רק אז היא קלטה. גם האישה בתמונה
נראתה מאושרת, אבל זו הייתה רק תמונה. היא לקחה את הכסף
מהשידה, הגניבה לעברו מבט אחרון ויצאה מהדירה. לפחות עכשיו היא
בטוחה שהיא לא יכולה לפתח איתו קשר רומנטי.