היא חרטה בציפורניים חלושות שמיים על קירות החדר.
תלתה דמעות ככוכבים ואת הנשמה שלה כירח.
בחושך, מה היה לה חוץ ממנו. אור חלוש שמעורר בה תקווה.
תקווה למצוא אור יום.
בין ערנות לחלום היא הייתה רואה את עצמה מבחוץ ומחבקת את הדמות
החיוורת.
ובאחד הימים כששלחה כבכל לילה את ידה השברירית אל הירח, ללטפו,
היא הגיעה אליו ובמהירות אחזה בו, אחוזת טירוף. אולי תוכל
למשוך אותו אליה.
אולי יוכל הוא למשוך אותה אליו.
בשתי ידיים החזיקה אור עמום ונרדמה כשהוא בין זרועותיה.
אך כשפתחה את עיניה לא היה עוד אור, הירח נעלם.
החושך חנק אותה. היא הביטה סביב וכרעה על ברכיה בייאוש,
נותרו רק כוכבים. |