"פאק, תפסיק לחזור לפה." היא זרקה לעברו.
"לא יכול. אני אוהב אותך יותר מדי. אני מתגעגע". הוא הסתכל
עליה במבט הזה שתמיד גרם לה לבקש ממנו להישאר לישון. הוא בהחלט
ידע ללחוץ על הכפתורים שלה.
"אתה מתגעגע. אתה מדהים אותי לפעמים, אתה יודע. מתגעגע אלי?
איזה פאקינג  מתגעגע?? אתה זה שעזבת אותי, להזכירך!"
"זאת לא אשמתי. אני עדין אוהב אותך, מה אני אעשה?"
"תפסיק לחזור לפה!! אני לא יכולה ככה! זה כואב לי! אני לא
יכולה לסבול את זה שאתה לא איתי! ואני מתגעגעת אליך! כל כך
מתגעגעת..." היא נפלה על הברכיים והדמעות שלה נפלו על רצפת
הלינוליום.
הוא התכופף אליה וליטף את השיער שלה. "תפסיקי לבכות. אני לא
יכול לראות אותך ככה..."
"לא יכול לראות אותי ככה?!" היא צעקה "אתה פאקינג לא יכול
לראות אותי ככה?! מי אתה חושב שגרם לכל זה? האפיפיור??"
"תפסיקי לצעוק. הכל בסדר. אני פה עכשיו"
"אתה פה עכשיו... ואיפה היית  כשלילות שלמים בכיתי עליך? על זה
שעזבת אותי? על זה שאני צריכה לישון לבד? היית אהבת חיי ועזבת
אותי... חיכיתי וחיכיתי שתחזור... והשארת אותי לבד... ואני כל
כך שונאת אותך על זה... ואני כל כך אוהבת אותך... כל כך אוהבת
אותך...."
דמותו היתה מטושטשת מבעד למסך הדמעות, ולאחר מכן נעלמה כליל.
"נירה, קומי" אמרה האחות וליטפה את נירה על גבה.
"הוא חזר" יבבה נירה. "הוא אוהב אותי. הוא חזר אלי."
"נירה, הוא מת. הוא מת לפני יותר משנתיים. את לא זוכרת את זה?
את חייבת להגיד את זה לעצמך כל פעם שהוא בא אליך".
הניצוץ מעיניים שלה נעלם. גם הדמעות התייבשו. חזרה הריקנות.
הצרחות והבכי נמוגו. בית החולים הפסיכיאטרי שוב טבע בים של
דממה.