הדלקתי את המחשב,
בהיתי במסך
וכלום.
ניערתי את ידיי,
מתחתי את אצבעותיי
וכלום.
פתאום לא יוצא שיר,
הליריקה לא נשפכת מעצמה
וכלום.
עם כל האהבה הגדולה,
לא נכתבת אף מילה קטנה,
כלום.
אז ישבתי וחשבתי,
עשיתי חשבון נפש,
שמא זהו משבר ספרותי?
או בגלל המצב הכלכלי?
"אולי בגלל המובטלים",
לחש קול קטן בראשי.
ואולי
זה בגללך.
אולי זה בגלל שכשרע לי,
יוצא יופי של שיר.
ואולי כשאני מחפשת משהו אחר,
אני מתחילה לכתוב מהר.
ואחרי כל המחשבות והחשבונות,
הגעתי למסקנה אחת ברורה:
אני לא יכולה לכתוב שיר,
בגלל כל האהבה.
וכבר בכלל לא רע לי
ואני לא רוצה שום דבר אחר,
אני רוצה אותך ורק אותך
ושלנצח נישאר.

אז קבל שיר עלוב זה,
אהובי,
ורק תבטיח לי,
שתמשיך לאהוב אותי.

ט"ו באב שמח, אריה.
אוהבת, חן.