היא הייתה פסיכית. היא עדיין כזאת. ואף פעם לא יוכלו לשחרר
אותה מהמצב הזה, לבודד אותה מהעולם הפנימי שלה שהיא בנתה במו
ידייה במשך שנים.
היא יושבת. מול טיפות הגשם, שיא הקור, כשעליה רק תחתון וחזיה,
כולה קפואה.
זה לא מזיז לה.
חשה את טיפות הגשם עושות איתה אהבה.
והריח... אחחחח.. איזה ריח. צינון שכזה. חסר פשעים וחטאים.
כולו טוהר ואמת.
הפסיכית הזאת נמצאת בחדר אטום, בבית משוגעים לא מוכר, היא
קוראת לו בית. שמה יש לה את הכל ובכל זאת הכל חסר.
הם מזינים אותי, מפטמים אותי בכדורים, מרעילים לי את הגוף.
                     הם אלו שעשו אותי ככה חולה!!

אוחזת ביד אחת מכחול, בשנייה אוחזת באולר, מתלבטת איך לשחרר את
העצבות...
והחיוך, עולה יורד עולה יורד. מורחת את השחור בעיניים ובוכה,
מסתכלת במראה ועושה פרצוף לא ברור.
נופלת על הרצפה ומתגלגלת, מורחת את כולי, מקווה להשתחרר
מהאזיקים.
הוא לא הראשון שאוהב אותי, אני פסיכית, למה הם אוהבים אותי?!
איך זה שהם ראו את האמת שאני מנסה להסתיר כל כך חזק?!
אני לא מושלמת! אני לא נשמה! ובטח ובטח שלא מלאך!
"מגיע לי להענש!!!" אני צורחת.
ושותקת.
אין כבר קו מחשבה.

ביקור חולים. הוא מבקר אותה כל יום. בשעות הביקור היא כל כך
נטולת כדורים, נטולת רגש מזוייף.
רק אל תביט לי בעיניים! גם אתה תתהפנט. תראה את העצב ששוכן בי.
כל כך עמוק...
וכן, אני פסיכית, אני אוהבת לשתות וודקה ולצייר, או סתם לחרמן
את כל אותם נמושות לגרום להם לרצות אך ורק בי... ואז לברוח!
להשאיר אותם עם כאב.
כמו שלי עשו פעם.

בשתיים וחצי לפנות בוקר הסיגריה כבר בסוף, העשן הזה מריח כל כך
טוב לפתע. עושה צורות של גלים.
ובחוץ שקט. אולי רק כלב נובח מיילל לי כדי שאני אשמע. אבל אין
לי כוח להגיב לו בחזרה.
והידיים שלי מטונפות, כן, בסוף בחרתי במכחול, אני לא כזאת
אמיצה. והשערות שלי סומרות כאן בחוץ, בקור, זה לא כזה קל לשבת
פה עם תחתון וחזייה, לחשוב על כמה אני פסיכית, בלעדייך.

כנפיים שבורות, מתי אלוקים ייתקן לי אותם?!
יחזיר אותי ללמעלה..
שותה עוד כוס וודקה,כבר מתרגלים לטעם אחרי שלושה כוסות. ותוקעת
גראפס, מתפוצצת מצחוק. ונעצרת. שותקת. כל כך רצינית.
                   מה קורה לי?!

רופא! אחות! אבא! אמא! מישהו!!!
אני צריכה את התרופות שלי עכשיו! בבקשה תשחררו אותי מכאן...
אני לא נועדתי להיות פה. אתם תפסתם את הבן אדם הלא נכון...

ואולי אני לסבית והוא סתם משחק שלי ואולי אני בכלל סתם
ניפומנית מתוסכלת. ואם המשחק הקטן הזה שלי לחתוך את הגוף בכל
פעם שכואב כל כך גרוע - אז למה אף אחד לא אומר לי כלום?!

בסוף ציירתי בלון הליום אדום, אבל הוא כבר הספיק לברוח מהבד,
עלה לו לשמיים. עכשיו נשאר שוב... רק אני והחדר הקר, הכלוב הזה
בבית המשוגעים.
ואני לא יודעת אם אני פסיכית, אבל אין לי חברים אמיתיים, אין
לי שום תקווה.
וכל מה שעשיתי לכם בנים - היה כדי להכאיב ולפצוע.
יש מצב שאני סדיסטית מזוכיסטית גם...

לא!! אני לא פסיכית!! אני סתם מדברת עם עצמי בקול רם, סתם
עומדת לי בגשם ומדמיינת שאני בשמש על חוף הים.
ואני נשבעת שאני ארצח אותה... אני אבוא לה מאחורה לשרמוטה הזאת
ואדקור אותה שלוש פעמים... כי זה מגעיל מספר זוגי.
היא לא תתקרב אליך יותר ככה!!
                          בעעעעעעעעעעעעעעע

שונאת את כולכם!
מסריחים! צבועים! שקרנים!
תודו פעם אחת באמת, תודו שאישפזתם אותי כי אתם אלו שצריכים
בכלל להתאשפז!

נמאס לי לבכות. טובעת במי מלח של עצמי. נמאס לי לחשוב שאני
פסיכית ונמאס לי מהעובדה שאני חיה בבית משוגעים אחד גדול
ומזוייף.
ועוד מעט ייתנו לי שוב פעם סמים ותרופות.
אבל תראו... בסוף הכל יסתדר... הכדור עגול... יש שעות ביקור...
הוא יבוא הוא יחזור אליי... ויום אחד הוא יישאר איתי כאן לנצח.

ולא בגלל שאני פסיכית!