לנדיה, על דברים ששנינו לא ממש מבינים, ואולי טוב שכך

אני רץ, המגפיים נוקשות על המרצפות התל אביביות המטונפות,
מוזר, הייתי בטוח שאני דווקא ארוץ אליך, מי שלא תהיי, אבל אני
מוצא את עצמי רץ ממך. מגביר מהירות, סיבוב, אורות מולי, תחנה
מרכזית, אוטובוס לילה הביתה, מקווה לראות אותך שוב. זה די מוזר
מה שאנשים עושים לעצמם.

הסוס כבר כמעט ומתעלף, מהאבנים הבודדות שעל אדמת היער יוצאים
ניצוצות, הלילה מבהיק באור הכוכבים, היא הייתה שלי, ואני הלכתי
ממנה. אני עוצר מול תחנת הקמח הישנה, הזקן צריך להיות כאן
בסביבה.

בדרך הביתה, המונית עושה עצירה באיזשהו מקום בדימונה, הנהג
משועשע ממני. "תראה, בעשר דקות הראשונות יכאב לך הראש, אחר כך
לא תרגיש כלום, בסוף תירדם", נו טוב, כנראה שאני היחיד שלא
רוצה לשמוע טראנסים. מה אכפת לי. הבזקים של עיניך מרצדים מולי.


אור הירח על המים, כמעט עומד בנקודה בה היא אבדה לעולם. כאן גם
שמעתי את הקול.
אבל עכשיו אני מחפש את הסב, לא את הנכדה. דמות סאטירית מתגנבת
מבין הצללים, הוא מחזיק משהו נוצץ. לפני הרבה זמן נתתי לו זהב
בעבור סליחה שלא הייתה שלו לתת לי.
הוא מתקרב, "כפי שסיכמנו, זהב בעבור זהב, יופי בעבור יופי",
הוא מושיט לי את מנחתו, צדפים צבעוניים מקרקעית הנהר, זה יותר
מהדרוש בעבור כופר הלב שלי. "ופלדה בעבור פלדה", אני משלים את
פרטי העסקה ומושיט לו את הפגיון. לפני שאני מספיק להפוך את הקת
כלפיו הוא נע לעברי, הפגיון ננעץ בלבו. דמם של האב ובתו על ידי
הוא.

שוב בדרך צפונה. אני יודע שאת ציירת. אני מקווה שיהיה לי זמן
לראות אותך בכלל, עומס מחורבן, אולי אני צריך לנוח קצת יותר,
לתכנן פחות צפוף, אולי אני טועה, ולפעמים צריך מעט שקט. גם בלב
ההמולה, אולי סוג ההמולה היחיד שאני אוהב.
אולי לא.

אני מתקדם לעבר הנהר, האור מהשמיים, מן הכוכבים, מן המים
ומהצדפים לצווארי מתלכד, אולי הלילה.
אני נשאר דומם, שכשכוך במים, את היא האדונית של הנהרות, בים
שולט הדרקון. בתך, אולי בתנו, התגלתה אלי פעם אחת בלבד, יותר
לא אזכור מהלילה ההוא. האם יותר לי לראותך שוב, ואם יותר,
התזכרי שמי? התרצי לראותי? לארח אותי בממלכתך שמתחת למים
השקטים, האכזריים כל כך.
זאבים מייללים לירח.

שוב רץ, בלי סיבה מיוחדת, אני מתחיל לאהוב את זה. העולם הוא
כתמים של תנועה מטושטשת, את שם. לעזאזל, לא יישארו לי סוליות
אם אני אמשיך לעצור ככה בכל פעם שאני רואה אותך. את עייפה,
כולנו ככה. השד הזה, שמעניק לנו השראה רבה כל כך, גם מונע
מאתנו שינה.

קול, קול בודד מול אפלת העולם, אני מזהה אותה, בלי להבין אני
מוצא את בגדי ספוגים במים. מתנער. הפעם זה יהיה לפי הכללים
שלי, אני קופץ, לאותו נהר נוראי אליו קפצת את לפני שנים רבות
כל כך, רצית למות באהבתך לאותו מנוול שהייתי ואולי עודני.
והפכת למלכה אשר מתחת לגלים השקטים. האם יראה לי הנהר חסד
דומה? ואת? אני עוזב את עולמו של האל, העולם האחד. אל תוך צללי
הפיות שעוד נותרו.

זה בסדר, את יכולה לישון. אני כאן, יש לי מעט ניסיון בשמירה על
חלומותיהם של אחרים. עוד ייקח לי זמן רב ללמוד לשמור על שלי.
אין לי לב להעיר אותך, אולי אין לי מספיק אומץ להודות בפני
עצמי. ברכתך עוד תלווה אותי ימים רבים, ותמיד לטובה.

אני מתחיל להיחנק, בולע מים, האם זוהי התחושה שהרגשת, האם ככה
מרגיש הטובע במים?
כל כך שונה מהייאוש האיטי של הטובע באיוולתו. המים נפתחים
לפני, ארמון, או אולי תעתוע אור לעיני אדם גוסס? ארמונך או
שערי הגהנום? האם אני כבר מת?

חיוור, חסר יכולת חשיבה. אימון, אימון
ותרגול. סוף סוף מצדיק את ההכשרה שלי.
מגרש כדורסל שקט, אולי מלבד המטוסים שמתעקשים לעבור מעל כל חמש
דקות.
בעוד כמה שעות, המסכה והורד שעוד לא ציירת ינצצו מלבי אל
העולם.

השערים נפתחים, בתנו מלווה אותי אל כיסאך, כס המלכות שלך נשאר
בודד. נראה שאי אפשר להיות נסיך בעולמו של האל ובעולם הפיות
כאחד. אני כורע ברך לפניך, כפי שהיה צריך להיות מראשית הזמנים.


פרידה. אל תבכי, אל תצטערי. לבי לא נשבה מדמעותייך, הוא נשבה
כשעינייך חייכו.

בית, חדר אוכל ישן ומעט מלוכלך, מישהו שם דיסק טיפשי, אנשים
רוקדים, חלקם עוד מעט בני חמישים, חלקם עשרים וחמש, חלקם חמש
עשרה. טוב לי לנדוד במרחבים, טוב לי לעצור אצלכם. אך זה ביתי.


סיום. בהצלחה לך, נסיך של עוול וענווה, כורע ברך אל מול גבירת
לבבך, האחת שנטשת. ועתה מתת למענה. בהצלחה, ילדון מעופף עם לב
שבור. אהבתך אליה היא האור המחזיק את החשכה אחורה, הוא לא
יחזיק הרבה. רק ככל שיידרש לבעור.
לא יודע מה יהיה בסוף, אבל הרוצה לקרוא לעצמו אדם אינו עוזב
רוסלקה פעמיים.