אביגיל נץ / שיגיון |
תולה ציפייה מרובה
בצל אנקדוטה חולפת
דימיתי לראות אהבה
מובלת לעבר השמש
כהלך אחר הזהב
היכן שנגעת בי אמש
הותרת טביעות כגנב
מילה שעמדה דקותיים
היתה רווית משמעות
ושוב התחמקות השפתיים
מרפות מאותה היאחזות
דימיתי לראות את הצער
ניבט ממרחק השנים
לרגע הייתי נטמעת
בתוך בלבולים ישנים
האור שמילא את השקט
החסיר מעצמת החלום
לרגע הייתי נחשקת
לרגע קצר ויתום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|